נורא חבל לי

היי, שוב אני.. אני מצטערת שאני מפריעה אחרי שהסכמתי ללכת.. זה פשוט נורא מטריד העניין הזה.. זו כבר הפעם השנייה שאני מסוננת במשמרות הראשונות של מנהלת פורום חדשה. כשזו פעם שנייה חייבת להיות סיבה טובה.. אולי לא אותה סיבה בשני המקרים, אבל סיבה חייבת להיות. המטפלת שלי די בשוק מזה כל פעם מחדש. היא מכירה אותי גם כאן וזה לגמרי לא נראה לה מתקבל על הדעת. אני מנסה למצוא בשבילה סיבות שיצדיקו, אבל מאוד מתקשה בזה בנתיים.. אני כבר פחות מעוניינת בתגובה להודעה שלא העלית, אני רק מבקשת לדעת למה. אני לא תוקפנית, לא התערבתי בעיניינים לא שלי, לא כתבתי משהו שעלול היה לפגוע בך או להיראות כפוי טובה. אז למה? אני נורא אשתדל להיעלם אם גם את ההודעה הזו לא תרצי להעלות,ואנסה להפסיק לכתוב כאן (שוב, זה ממש לא איום אלא התנצלות שאני עדיין בסביבה, מאוד לא נעים לי להכריח מישהו לקרוא דברים שהוא לא רוצה.).. פשוט לא קל להחזיק את התסכול, חוסר האונים והתחושה שאני אפילו לא ראויה לתגובה. האם את באמת מרגישה שניסית הכל וזו הדרך היחידה לתקשר איתי?.. נידוי בלי מילים?.. אני מנענעת בראש.. באמת שזה מוזר. אולי תסכימי לפחות לתת רמז? או לא להעלות את ההודעה הזו וכן לכתוב מן הודעה כללית לפורום שממנה אבין מה כנראה עשיתי לא טוב. רק כדי לוודא שלא בילבלת אותי עם אחרת.. כתבתי הודעה כ'פחד' כי זה הרגש העיקרי שהרגשתי (רגע לפני יאוש). ואז נבהלתי שכתבתי אותה כאן וביקשתי ממך לא להעלות (וכנראה הסכמת והרבה תודה). ואז אחרי הסופ"ש ניסחתי הודעה, אולי קצת טפשית באמת, את צודקת, משהו כללי שהיה סביב אותו עניין שייאש אבל קצת אחרת. ואותה לא העלית. אז כתבתי הודעה קצרה, רק כותרת לדעתי, ושאלתי אם בכוונה או משכחה. ולא העלית. ואז כתבתי הודעת 'תודה וניפרד כידידים', כי פחדתי להכנס ללופ הכאוב הזה שנכנסתי אליו בהתחלה של ענבל, ונשארתי לבד שוב (כיאה ללופ), ועכשיו שוב אני פה. אם ייחסת לי הודעות אחרות שבגללן אני בחוץ, אז הן לא שלי. ואם לא- אז אני לא מבינה והייתי רוצה דווקא להבין.. מה את אומרת? (אני מרגישה שאחרי 5 שנים של מילים ומחשבות ששפכתי לכאן, בשמי האמיתי ובלי תוקפנות, אפשר להאמין לי שיש גם דרכים נוספות לתקשר איתי חוץ מאשר בשתיקה מעזיבה). נורא חבל לי להיבעט ככה, לילך

על אף שאני לא קוראת כאן את כל ההודעות, אז אני לא לגמרי בעניינים... אבל אני לא יודעת עד כמה אחורה עשית את התחקיר שלך, אבל גם אני סוננתי באופן מאוד קשה וכואב בהתחלה של ענבל כאן. זו היתה פעם ראשונה שכתבתי בכלל בפורום אינטרנטי, בכלל רק גיליתי שפורומים כאלו קיימים, ונכנסתי למקום בצורה מאוד אינטנסיבית, לא בהכרח מווסתת,ומאוד נקשרתי לענבל ולמקום הזה. ואז פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת סוננתי...הואשמתי ב"טרוליות", שאז בכלל לא ידעתי מה זה אומר...הגעתי למצב שאני מתכננת לענבל שתאמין לי, שמעולם לא כתבתי תחת ניק אחר, חשפתי בפניה את כל פרטי המזהים, שלא תוכל לטעון שאני מסתתרת מאחורי מסך מחשב, והייתי ממש שבורה ומיואשת...לעשות דבר כזה למישהי עם חרדת נטישה שגם ככה נמצאת בתחתית של חייה היה מאוד אכזרי. רק לאחר יותר מחודש התקבלתי חזרה (עד כדי כך הייתי נואשת כדי לחזור), זאת לאחר שפניתי לפורום השני ושם פרקתי ושיתפתי בכל מה שעבר עלי בפורום הנוכחי...עד עכשיו (שנה אח"כ) אני דומעת כשאני נזכרת בזה... בהמשך ענבל התנצלה על כל מה שקרה, אבל ברור שעל פגיעה כזאת אי אפשר באמת לסלוח...לא מהמקום של כעס אלא מהמקום של הפגיעה הכל כך עמוקה. ענבל ידעה שאיבדתי את אמי בגיל צעיר, ובערך כל דמות נשית משמעותית בחיי מתה בשלב כזה או אחר וכל השאר גם נטשו אותי...זה החזיר אותי לכל אותם מקומות. אני מספרת לך את כל זה, גם ממקום שלי, שעוד לא לגמרי "התגבר" והשלים עם כל מה שקרה, וגם ממקום שמבקש שתדעי לראות, שעל אף שאת דמות וירטואלית, עבור רוב הבנות כאן את מאוד מאוד משמעותית, ואין דבר יותר נורא מדחייה חד צדדית, כשלא מתאפשר אפילו דיאלוג... ברור לי שזה לא מה שקורה כרגע, ואני רואה מהמעט שאני קוראת שאת לגמרי מאפשרת דיאלוג, אבל קיים בי פחד שכאשר תקופות סוערות יעברו על הפורום (ואולי זה מה שקורה כרגע), כבר לא תוכלי להכיל (נורא אהבתי את מה שכתבת על ההכלה) את מה שקורה כאן... ובמבט רפלקסיבי קצת מוזר לי מה שקורה לי כאן לאחרונה...אני לא מצליחה להביא את עצמי ואת המצוקות שלי (ויש הרבה כאלו) ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב או במקום אינטלקטואלי או במקום שהוא כביכול חיצוני למה שקורה, למרות שברור ואני גם כותבת את זה, שאלו מקומות שמאוד נוגעים אלי אישית... אולי אני לא מסוגלת עוד להתמודד ולפתוח כאן את כל מה שמציק לי באופן אישי, אולי להראות את הצדדים האחרים שלי, החלשים התלותיים והנזקקים...עוד אין אצלי אינטגרציה בין דורותי החזקה לזו התלותית והרגרסיבית...הפערים קיצוניים מדי... מה את חושבת? תודה דורותי

היי ליאת, שמחה שהשבת, תודה. לא בטוחה איך להשיב אני.. אומר אולי שלאורך התנסויות שלי כאן תמיד התלבטתי קצת לגבי הקשר בין כאן לבין הטיפול. הגבול עדין בחול ולפעמים טובע תחת ריבוי כפות הרגליים שעוברים מצד לצד. היו מנהלים שלפעמים נסחפו לכיוון של לטפל ואז עצרו בחריקת בלמים, ושוב טיפלו ושוב עצרו. היו כאלה, מאידך- שנותרו עמומים כל כך עד שדיברו כמו רובוטים ולא אמרו דבר. נורא קשה למצוא את האיזון. אני זוכרת שכשענבל התחילה לנהל היה לי נורא חשוב לנפנף בדגל הזה ש"כאן זה לא טיפול" ושצריך להיזהר, כי נפגעתי ממנהלים אחרים שלא היו עקביים, וכי הרגשתי שמה שקיים בטיפול צריך להשאר שם, והתערבות של גורם נוסף היא לפעמים דריסת רגל שמפרה את האיזון והאחיזה של המטפל האמיתי. הנפנוף הזה והניסיון שלי להתריע על אי דיוקים גם אצל אחרים, כי גם בהם ראיתי משהו הרסני, הוביל לזה שנשארתי בחוץ. כמו דורותי. (נדמה לי שזו הייתה הסיבה.. לא זכיתי להסבר כמו שכתבת לי את, אז אני לא באמת יודעת). אני חושבת שלמדתי לקח- אני פה בשבילי ושכל אחד ידאג לעצמו.אני משתדלת לא להתערב יותר וכשיש מהומה אני מדברת על כל דבר ולא על המהומה. לאחרונה אני מרגישה שכל מקום הוא טיפול :-) לא במובן שאפשר וצריך לדבר על הכל, ממש לא, אלא שכל מקום הוא זירה מתאימה לנסות להיות מובנת יותר, להרגיש בנוח, ולקבל תגובה שיותר מתאימה. אין בזה כדי להגיד שיש לי זכות לבוא בטענות על משהו. לגמרי לא. אם השתמעה נימה כזו, אז אני מתנצלת. בחיים אכן לא יכולים לדייק לי כל הזמן. את לגמרי צודקת. אנחנו שתיים.. ובינינו, גם אם אדבר עם עצמי לא תמיד אדייק לעצמי :-), ועוד משני צידי מסך- אין שום סיכוי שמה שתכתבי יתאים תמיד לכולן. אבל מבחינתי, זה לא אומר שאני לא צריכה לנסות.. גם אם לא יצליח לי, אבל לנסות.. למי שנמצאת כאן הרבה הדיאלוג כאן הוא מתמשך. מקוטע אולי, אבל מתמשך. היעלבות היא חלק מהדיאלוג. את צודקת שזה לא טיפול והיעלבות לא תוביל להעמקה ללמה ומה, וטוב שכך. אין לי ציפייה כזו. אבל אם הרגשתי לא בנוח עם תגובה.. לא יודעת. אם הייתי אורחת חולפת, הייתי אומרת תודה, או לא אומרת כלום, וממשיכה הלאה. אבל אני כאן- אז חשוב לי להגיד. דווקא הערכתי את התגובה שלך בזמנו (והנה, אולי חבל שאת זה לא אמרתי)- כתבת שאת מקווה שאחרות הצליחו לדייק לי קצת יותר.בלי להצטער או להתנצל, פשוט להגיד "לא דייקתי- קורה". וזהו. אולי גם אני צריכה לכתוב יותר ברור כדי שלא תאלצי לנחש מה אני מבקשת ממך.. את שומעת כמה זה מוזר? "מה אני מבקשת" מצלצל טיפולי, לא? אבל זה לא טיפול, זו תקשורת, וכך אני מתייחסת גם להיעלבות. אולי לכן היה לי קשה קצת להבין עד הסוף למה את מתכוונת כשכתבת על ההעלבויות. העלבות זה חלק מהחיים, זה בסדר. זה מסמן את הגבולות בינינו, זה נותן לי הזדמנות להגיד "אאוץ'" מידי פעם, ולך הזדמנות להגיד "אופס" מידי פעם. ולהיפך (אם תרצי..). יש פה המון אנשים ורק טבעי שנדרוך מידי פעם אחת על הרגליים של השנייה. אם תסכימי, הייתי רוצה להמשיך להחליף איתך אאוצ'ים ואופסים, אחריהם להחליף חיוך, ולהמשיך הלאה. אני לא רוצה לזלזל בהעלבויות שלי :-) אבל זו רק העלבות. אם היא מדוברת ומוכרת- אני מרגישה הקלה גדולה שמוחקת לי את ההעלבות- כי ראית אותי. אז למה לי להתמודד איתה לבד, כשאת בשנייה יכולה להעלים לי אותה, עם "אופס" אחד קטן? :-) (אבל רק אם את מסכימה.. אם לא- אחניק את האאוצ'ים שלי ולא אכתוב לך כשזה לא מרגיש לי מדייק כל כך. אז תגידי- בסדר?) לגבי ההודעה שכתבתי, שאותה לא העלית, אנחנו לגמרי חלוקות. אני יכולה רק להצטער שחווית אותה פולשנית. היא באמת הגיעה מהמקומות האוטיסטיים שלי, שמתעוררים חזק כשאני לבד מדיי. לא שאלתי עלייך או על מטופלים שלך, אלא על.. טוב, נניח לזה. היום אני יכולה להגיד שזו הייתה שאלה כל כך כללית שאולי בלתי אפשרי להשיב על זה באמת. יותר ממה ששאלתי דיברתי על עצמי. אולי רק אומר.. לא, את יודעת מה? עזבי :-) זה באמת לא קריטי. איך וכמה ואם לענות לזה זה עניין של טעם. מנהלות אחרות היו עונות, אחרות היו בוחרות כמוך. זאת ההעלבות שלך, אולי- סימון הגבולות שלך, וזה בסדר. ואולי דבר אחרון- כי באמת מתחילות להיאסף כאן מלא מילים: מחוויות העונה הקודמת, שלא מעט מאיתנו נשארו בחוץ, אני יכולה לומר שזה כואב ומאוד לא פשוט. מעורר שדים מרבצם.. אולי תוכלי לחשוב על דרך קבועה להגיב כשאת מחליטה לא להעלות הודעה, ולו כדי לחסוך את רענון הדף אחת לכמה זמן ואי הוודאות סביב מה קרה ומה עשיתי ואת החרדה ו.. ואוו :-) לדוגמא (שאפשר גם לא לקבל): כשמגיעה הודעה כזו, פתחי הודעה משלך- בלי להעלות את זו שלא מתאימה- וכתבי משפט כללי כמו "לילך, קיבלתי את הודעתך, נסי לנסח אותה שוב ולשלוח". בלי לפרט. ואנחנו נסכים גם לא לשאול כדי לא להתיש. נקבל את זה שמשהו שם לא התאים וזהו. משפט כזה הוא מכבד, נותן מקום, מזמין, אבל גם אומר "ככה לא". א?ת כן- הניסוח לא. כשאני נשארת בחוץ- אני כולי נשארת בחוץ.. זהו. ארוך מדיי, אני יודעת.. סליחה.. אני מאוד מודה לך על התשובה הארוכה ומלאת המחשבה שכתבת. אני מרגישה הקלה לדעת שזה לא "עונש" על משהו.. שיש עם מי לדבר- הרבה יותר קל לי עכשיו. תודה וליל מנוחה, לילך נ.ב.- דורותי, סליחה, מחר.. :-)