קנאה- - - - - -
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
אני יחסית מבוגרת (לא נשואה) ולכן בטיפול. המטפלת מחתנת בקרוב בן. ואני מ-ק-נ-א-ה. המלוח שורף. בהגיון אין קשר בין הדברים. כל אחד ומסלול חייו.ואני רוצה רק טוב לכלם- אושר ושמחות. אבל. כשזה הנושא הכי מציק. ומי שאמור להושיע בקוטב ההפוך. זה מאד מאד קשה. ופתאום אני מרגישה שאין שום הגיון שהשבע יבין את הרעב..... ואולי זה סתם בזבוז הטיפול הזה, היא ממילא לא יכולה לקלוט אותי מהפלנטה שלה.... לדבר איתה על זה, זה ממש נורא:תשמעי אני מקנאה נורא....את בטח לא הבנת אותי מעולם.---- הזוי! מה לעשות? איך לראות זאת שפוי?
שלום רותם, קנאה היא רגש מאד אנושי למרות שנוטים לחשוב שלא. זה מן רגש כזה שמעורר לעיתים דחייה עצמית במי שמרגיש אותו. שזה "לא יפה" "לא מתאים" ועוד... אבל זה אנושי כמו יתר הרגשות. לגמרי נורמטיבי. אני דווקא חושבת שהכי טבעי שתדברי על זה עם המטפלת. לגבי יכולת הטיפול שלה בך- מטפל לא חייב לחוות את כ-ל החוויות של מטופליו כדי להבינם. הוא כן צריך יכולת אמפתיה גבוהה. כשיש כזו הוא יכול להתקרב עד מאד לחוויה של המטופל. מעבר לזה- לרוב המטפלים כן יש את החוויות האישיות שלהם שגם אם אינם בדיוק כמו של המטופלים הן חוויות "מן החיים" שתורמות להבנתם של הרבה מצבים וסיטואציות. ליאת.
מנהל פורום פסיכותרפיה
