למי שיש נפש, היא נשברת - ללילך ולליאת

לילך, אני כותבת לך בזמן של שבר נפשי. מעולם לא חוויתי פחד כל כך גדול. אני רואה אנשים ביומיום, עמלים על פרנסתם, רואה אותם חיים, בעלי חיות, אנרגיה. רואה אותם ומולם את החסר שיש בי- את חוסר האפשרות לחוות את מה שיש, מה שנשאר אצלי הוא ראיית האין. כל היש ששייך לאחרים והאין ששייך לי. רואה את העצבות הזו בתוכי, הפחד, הנפש השברירית, זו שנשברת בקלות. ואין לי למי לספר. אין לי את היכולת לבכות על עצמי. ואני מתאבלת כאילו מישהו מת לי. שואלת מה אבד לי. רואה את החיים אצל החיים. כל כך מזדהה עם השבריריות שלך. מרגישה שאני כל הזמן משקיעה ולא יוצא לי בקלות כמו לאחרים. היום נשברתי, פחדתי מעצמי, פחדתי לבד. פחדתי. תסריטים עברו בראש איך אני גורמת לעצמי להיחנק ולהפסיק עם הכאב. כי הכאב הנפשי הוא כאב שאין בלתו. רציתי להפסיק אותו. וזה הרבה יותר עמוק מאיש מקצוע מדיבור עם פסיכאטר. זה הרבה יותר עמוק. לילך, היום בדרך חזרה הביתה, הבטחתי לעצמי לגדל את ילדיי באופטימיות. איזה דבר נדיר זה - אופטימיות ועם זאת אני מוצאת אותה אצל כולם חוץ מאשר בעצמי. שואלת מה קרה לי בדרך שהלכתי לאיבוד, לאבדון, לאובדנות. מהי נקודת השבר. מקווה שתקראי אותי.

קודם כל סליחה על ההתערבות,אבל אני חייבת להגיד לך משהו, אופטימיות זה דבר שאפשר לגדל בתוכך(לכי קני לך כמה זרעים במכולת :-) וברצינות, לאט לאט אפשר קצת להרחיב את הרפרטואר, בהתחלה זה אולי מרגיש קצת מן השפה לחוץ ונראה כמו משהו מאולץ אבל אופטימיות ואמונה הרי אינם נכס ארוז בקופסא שאו שיש אותו או שאין, אלא מן דבר כזה שלפעמים, כמו צמח נדיר זקוק לטיפול וטיפוח מתמידים ותמידיים. אני יודעת שזה נשמע טרחני ומתחסד והכי לא פסיכולוגי אבל את יכולה להתחיל מזה שלמשל כרגע את משהו טוב ובריא שבודאי יש בך ולא חו"ח כל מני פגעים שלא נדע (אני לא רוצה לפתוח פה לשטן וכד') אני כותבת לך כשירות לדור הבא ב"ה, כי מאוד מצא חן בעיניי האמירה שלך הרצון לגדל ילדים באופטימיות. יש המון אמונה ותקווה בעצם הרצון, ולדעתי זה מראה שיש לך פוטנציאל.

רציתי לשתף אותך במשהו שאם לא יועיל לא יזיק. כשהיתה לי תקופה קשה, פסימית, שחורה ממש, כשכל שיר שכתבתי היה על נבואות שחורות ורצון להפסיק את העולם והיקום והקיום בכלל... ולמרות שהיו לי חברות ומשפחה אוהבת הייתי ממש פסימית דכאונית וראיתי רק את השלילי בכל דבר. בכל דבר. חברה שלי, אמרה לי יום אחד - "אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת, אבל יש לי בקשה, תכתבי לי פעם אחת שיר אחד אופטימי, משהו שמח" הרהרתי בזה ימים רבים. אני? אני אכתוב משהו שמח ואופטימי? מאיפה יש לי שמחה ואוטימיות בשביל זה?? ובאחת הנסיעות שלי היה פתאום שיר ברדיו, שיר של יגאל בשן שהפזמון שלו "מתוק, מתוק, הוא טעם החיים, אם רק יודעים כיצד לטעום אם רק יודעים" וזה בא לי בבום! ההבנה - שהכל תלוי בי. אני מכניסה אוכל לפה ומחליטה אם הוא טעים לי או לא. וככה החיים. אם אני אחליט להפעיל את בלוטות הטעם שמזהות מתוק, יהיה לי יותר קל להנות מהטעם. איך שהגעתי הביתה כתבתי לה שיר אופטימי. שדיבר על איך שטועמים את החיים. מאז אני יודעת שאנחנו מחליטים אם להנות מהמתוק או למרר על המר. מאז אני תמיד משתדלת להודות על הטוב ולשמוח עליו ומנסה לא להכנס ולהתעמק ברע, הרע והפסימי נמצא איתנו כאן, תמיד, אבל גם הטוב והמנחם. ואנחנו בוחרים. אני מאחלת לך שתיהי חזקה. שתדעי כיצד לטעום. ומקווה שהצלחתי לעזור, אולי במעט.

היי יפעת, בחרתי בכותרת הזו כי כך אני מרגישה שאת רואה את המציאות כרגע.. אני מוחקת את "כרגע".. כך אני חושבת שאת רואה את המציאות. וזה מאוד הזכיר לי אותי.. חלק גדול מאוד מהיום שלי הייתי עסוקה בלהתבונן מהצד על החיים של אנשים אחרים, על הקלות שבה הם מצטרפים לקבוצה, מדברים אחד עם השני, מציבים מטרות, לא פוחדים להכריז על המטרות שלהם, גם כשהן שאפתניות מאוד, מתלבשים (אני מתקנת- מתלבשות!) יפה, מתאפרות, הולכות על עקבים, מדברות עם תנועות ידיים, מחבקות מישהי, מחבקות מישהו, מכניסות אינטונאציות לקול שלהן, הולכות ליוגה, מישירות מבט, צוחקות בקול, עושות עיניים, מדברות בטלפון בקול רם באוטובוס... להמשיך? :-)) כל זה קיים לעומתי. אני צמודה לקיר ומסתכלת מהצד.. חושבת על כל מה שאני לא אוכל לעולם לעשות ולהיות. ככה הייתי פעם, באופן מאוד אינטנסיבי, והיום באופן פחות אינטנסיבי. אחד הגילויים הגדולים שלי בטיפול הקודם שהייתי בו, שממש פתח לי את העיניים ואיפשר לי להיות קצת יותר בנינוחות, היה שאין כולם ואני. אין דבר כזה. אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל אם חושבים על זה רגע- זה לא. אין "כולם" לעומת "אני".. באופן אולי פרדוקסלי, הטשטוש של השונות של כל היתר עושה את העוול הכי גדול דווקא לך. ה'כולם' הזה הוא כל כך לא הומוגני, ואם תרימי ממנו את הראש רגע, תגלי שיש כל מיני טיפוסים של אנשים שמוטרדים מכל מיני קשיים- חלקם מאוד דומים לך, חלקם בכלל לא, חלקם נאבקים, חלקם נחים (ועוד מעט יאבקו).. כולם מחפשים את המקום שלהם, כל אחד בדרכו. וגם את מחפשת, בדרכך. את בתוך זה- *עם* כולם ולא בניגוד לכולם. וכל אחד עושה את זה בדרכו, ואת צריכה להחליט מה תהיה דרכך. לגביי, היה בזה משהו משחרר קצת.. נתן לי את החופש לדבר על הקשיים שלי קצת יותר כי הרגשתי שיש לי סיכוי להיות מובנת גם על ידי כל המוצלחות שסביבי. וגיליתי בהן צמא לדבר בדיוק על הדברים האלה.. זה היה מפתיע ומשחרר ונתן לי (קצת) חופש לחשוב על זה שכמו שכולם שונים אז גם אני שונה וזה בסדר. זה אפילו נחמד. לא שונה טובה יותר או פחות, פשוט שונה כמו כולם :-) "שונה כמו כולם" זה מצחיק... אין בכל מה שכתבתי כדי להמעיט מערך הדילמות, הקשיים או המצוקה שלך. בכלל לא. היא מאוד נוכחת ומורגשת, אבל אני רק חושבת שאת עושה לעצמך עוול כשאת מעמידה את כולם לעומתך. הנטייה הזו לראות את העולם ככה רק מעצימה את תחושת הבדידות- שזה, נדמה לי, הדבר העיקרי שאת מרגישה, ואולי גם הדבר המרכזי שמקשה עלייך לקבל החלטה אם להשאר או לטוס. אני חושבת גם שהמצוקה שלך עטופה כבר בכל כך הרבה שכבות שהיא יותר גדולה ממה שהיא יכולה להיות אם תנסי לעשות לעצמך סדר ולפרק. מה מהפחדים נמשך כמו מגנט לקושי העיקרי כרגע, ומה באמת נמצא במוקד. לא עם הכל צריך להתמודד ממש כרגע. חלק מהדברים, נדמה לי, קצת כמו מה שכתבה ליאת על ה"מגמה" של ההעלבויות, נמשכו פנימה לקלחת, אבל יכולים גם לזמן מה לעמוד על השיש ליד, ולחכות שתסיימי לבשל ולאדות את מה שצריך להתבשל עכשיו. ואת מחליטה מתי להכניס את מה. אל תתני להכל להשאב יחד, זה רק עושה בלגן ומעצים את הבדידות אני מרגישה אותך מאוד לבד, אבל רוצה להגיד לך משהו. שלא כמוך, אולי.. (כבר כתבתי לך פעם שיש בינינו דמיון בתחושות אבל כנראה שלא באיך שאנחנו מביעות אותן), הכעס מתעורר אצלי ממש ממש מאוחר.. לפניו מגיעה בושה גדולה, התבדלות, התכנסות, אבל בלי משהו שבועט החוצה ואומר "גם אני פה! תבחינו בי!, גם לי מגיע!" וזה, יפעת, המון המון כוח! נכון שצריך ללמוד איך לווסת אותו ואיך להשתמש בו, כי אחרת זה יכול להשאיר אותך לבד גם ריאלית לזמן מה, אבל כפוטנציאל, כשאיפה ורצון להיות, זו נקודת חוזק חשובה. חיים רק פעם אחת, יפעת. אני התחלתי ללמוד על עצמי יותר אחרי שנשברתי לרסיסים ולא הייתה לי ברירה אלא לוותר על הגאווה. כמובן שהיא חזרה להגן עליי מאוחר יותר, אבל לזמן מה, בעיקר במשבר, טוב לפעמים להשיל אותה מעלינו ופשוט לכאוב מאוד. ולאט לאט העור מעלה ארוכה, ועור חדש צומח, ויש קצת הקלה ואפשר לחשוב בבהירות על מה רוצים לעשות עם העור היפה שלנו ולהתחיל מחדש. לאט לאט... ליל מנוחה, לילך ואם שום דבר מזה לא התאים והרגשת שכתבתי מתוך עצמי אבל בלי להכיר אותך, אז את כנראה צודקת ואני מצטערת.

ומתפעמת מהודעתך לילך. הודעתך כתובה ברגישות כל כך גבוהה...מרגש. הרגשתי שהיא נוגעת בי . מקווה שזה בסדר שנכנסתי לכאן.. דפי.

לילך. יש לך את זה. אולי תעסקי גם את במקצועות הנפש. המטופלים ירויחו משהי מבינה באמת...