שאלות לגבי בדידות?

האם בדידות היא סוג מנגנון הגנה? ואם כן הגנה מפני מה? איך אפשר לשבור את הבדידות? ואני מתכוון באופן כזה שלא תהיה שוב נסיגה. לפעמים אני יוצא מן הבדידות, אבל תמיד שב אליה בסופו של דבר. אני אדם די בודד, או מתבודד, או מבודד, או הכל יחד. אין לי אנשים שהם ממש קרובים אלי ואין לי מישהו שאני ממש יכול לשפוך בפניו את הקשיים שלי. מלבד אנשי מקצוע כמובן. הילדות שלי רצופה בניתוחי שיקום שונים למום מולד, שכתוצאה ממנו סבלתי מהצקות רבות. אני חושב שיש לעובדה הזו קשר חזק מאוד להיותי אדם שחי בעיקר לבדו (טוב..עם בעלי חיים). היום אני בן 31, ויותר מחצי משנות חיי העברתי בטיפולים כאלו ואחרים, וגם בתקופות מסוימות נטלתי תרופות נגד דיכאון. היום אני מסרב להיפגש עם פסיכיאטר וליטול תרופות שוב, זה לא פיתרון.

רציתי לספר לך משהו. מזוית אישית. גם אני מתמודדת עם מום לא פשוט מלידה. טיפולים וניתוחים לרוב. זה לא נגמר. אבל הבחירה היא שלנו איך לחיות את חיינו. יש רגעים שבהם אני מסופקת ויש רגעים שבהם פחות (תקרא מה כתבתי פה לפני שבוע. ליאת "חיבקה" אותי בחום. בלי לדעת מה עובר עליי אפילו). אני מניחה, שבלא קשר להיותנו בעלי מום/מגבלה, כל אדם באשר הוא אדם - חווה את התחושות האלו של הבדידות. בעוצמות ותדירות ונסיבות משתנות. Ce la vie ככה אומרים? עוד אומרים -לא טוב היות האדם לבדו.תחשוב על זה בעצמך... למה בעצם? כי אנחנו בעלי מוגבלות? הטיפול חילץ אותי מכל חומות ההגנה שהקמתי סביבי ושהיו קשורים כך או אחרת למום הזה. זה עזר לי להבין מי אני באמת ומהן יכולותיי. לגבי הבדידות? עכשיו זה ה-נושא. צר לי להגיד לך את זה, אבל , יש מעגלים שאנחנו צריכים לפרוץ. אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו.וזה הרבה נסמך, על אינטרקציות חברתיות קודמות שהיו לנו, כמי שחיים עם מוגבלות.עם סטיגמות. בקיצור. פשוט זה לא. אבל תמיד יש מה לשפר. תמצא איש מקצוע טוב(ולא כדורים אחרים)וצא לדרך.זה שווה את זה. אופציה אחרת היא הצטרפות לקבוצה טיפולית. זאת עוד דרך נוספת לשבור את המעגל והמחסומים שהצבנו לעצמנו (כהגנה?בושה?).דרך נוספת להכיר עוד אנשים ושאנשים נוספים יבואו במגע איתי (ולא ממקום של רחמים). תחווה את החיים. הם קצרים. מהירים. שווים כל רגע. בהצלחה!

תודה על היחס. בהחלט שהייתי רוצה לשנות את המצב הקיים. אך כאן טמונה הבעיה, לא רק שאני חש באי-נוחות במחיצת מרבית האנשים, אחרי זמן מה אני כבר חש צורך\דחף עז להיעלם שוב בקונכיה שלי. את החברים שיש לי בארץ אני פוגש אחת למספר חודשים. בטיולים שלי בעולם אני פוגש המון אנשים באינטרקציות קצרות של כמה שעות עד כמה ימים בודדים, אך במרבית המקרים הם פשוט נהיים מעיקים. בארץ זה לא ככה, בעיקר משום שאני נמנע כמעט לחלוטין מלפגוש אנשים, אולי במכון כושר ודייט פה ודייט שם. אבל התרגלתי לחיות בגפי מסוגף יותר מדי זמן. לגבי הטיפולים שעברתי, התחלתי בגיל 14 או 15 עד 23 אצל מטפל אחד, ולאחר שחזרתי מהטיול הגדול התחלתי ללכת לפסיכיאטר, בערך פעם בכמה חודשים. נראה לי שלא הייתי אצלו קרוב לשנה. איזה סוג של טיפול מומלץ?