שאלה

שלום ליאת, מרגישה כמו אחת ששוחה עמוק עמוק במקום חשוך וקר, מדי פעם אני מצליחה לצוף ולנשום אוויר (היום למשל) ואז כבר יותר צלול ורגוע. אבל מהר מאד צוללת שוב. צוללת ומגיעה לעומק שלא הייתי בו בעבר, ושם יותר חשוך מתמיד. מה עושים עם זה? מה עושים שמצבי הדיכאון יותר קשים. שאני מרגישה שיש לי רגעים ש אי שפיות ממש. מה עושים? לחזור לטיפול או לחכות עוד קצת כי סה"כ מדובר רק בחודש האחרון ואולי עוד מעט יעבור? ואם חוזרים לטיפול, חוזרים לאותה מטפלת או אולי לנסות לחפש משהו אחר? אני מרגישה שהגעתי איתה לנקודה שאני כבר לא יכולה להעזר בה יותר. דווקא בגלל שהיא מאד חשובה לי הרבה יותר מדי חשובה לי. לא יכולה לספר לה עד כמה נורא לי עכשיו. מה את אומרת? אביגיל

שלום ליאת, הצלחתי לכתוב דווקא בגלל ההפוגה. כשאני בתוך זה אני לא מצליחה כלום! זה מין אבסורד כי לא מצליחה כלום בשבילי אבל עושה הכל כרגיל כלפי חוץ ברמה כזאת שאף אחד מהסובבים אותי גם הקרובים ביותר לא הצליח לראות שמשהו קורה בפנים. תודה שזכרת, תודה שחיכית ותודה שכתבת שחיכית זה ממש מחמם את הלב. זה משהו שאני לא כ"כ מכירה, אני תמיד כזאת אחראית ורצינית וסומכים עליי וזה תמיד התפקיד שלי לזכור ולהחזיק עבור הסובבים. אין לי מי שעושה את זה בשבילי. כנראה אני לא משדרת שאני צריכה את זה. וגם שאני כבר מבקשת זה לא נענה. כן אני יודעת, זה מתקשר לקושי לבקש עזרה שכתבת עליו. אני יודעת שאני צריכה לתרגל את זה יותר עם הסובבים אותי ואני מנסה, ולפעמים מצליחה. לגבי הטיפול זה בעצם 2 שאלות: 1. מעבר לקושי לבקש עזרה שאני אצליח להתגבר עליו, אני מתלבטת האם זה הזמן לבקש עזרה? האם לא כדאי לנסות לבד? לתרגל את מה שלמדתי? הרי לא אהיה בטיפול כל החיים. איך יודעים? 2. אם אני כן מחליטה לחזור לטיפול. למה לחזור? למוכר, לבטוח, לנח, למוכח כעוזר אבל יחד עם זה מורכב ,מעורר הרבה רגשות ורגישות ואובססיה לקשר ופנטזיה ואכזבה.שהגיע לדרגת מעורבות רגשית והכרות שאולי מפריעה יותר מאשר עוזרת. והקשר הופך להיות הפוקוס מבחינתי. או להתחיל משהו חדש ומחדש, רענן, לא מכיר ולא מוכר ולנסות ולשמור על סטריליות, על דיון לוגי, בלי חיבוקים ועם עמימות ולא להגרר שוב למעגל התלות וההזדקקות. מוזר שדווקא הקרבה וההכרות והפתיחות והשיתוף שכל הזמן רציתי הם הדברים שמפריעים לי עכשיו. אז שוב, מה דעתך? תודה, אביגיל