איבוד שליטה

שלום ליאת... אני פה בעיקר כדי לבטא את הרגשות שלי כי אני כבר במצב של ייאוש.... אני בת 22... צעירה ושאפתנית... לצערי כל השאיפות שהיו לי בחיים עד לפני כחצי שנה - להתקדם וללמוד ולבלות ולחיות את החיים כיום מסתכמות בשאיפות מינוריות ומטופשות כמו שאני אצליח לצאת לאירוע מסכן ומסריח (סלחי לי על הביטוי)... מעולם לא חשבתי שה'תפילות' שלי יהיו 'בבקשה שאני אצליח לצאת מהבית ולהנות'... מזה ככמעט שבעה חודשים שהמצב שלי רק מתדרדר... הופך להיות מייאש מרגע לרגע.. ולא, אני לא מדברת על איזושהי מחלה פיסית חס וחלילה.. אני מדברת על הדבר הכי בוגדני שקיים בתוכנו - אנחנו עצמנו. מגיל 9 אני סובלת מחרדות שהתחילו בשד קטן שנקרא 'הקאות' (שעם השנים קישרתי את זה לאיזשהו פחד מחוסר שליטה, כי הקאות זה משהו בלתי נשלט)... 12 שנים חייתי עם החרדה שלי מהקאות (אמטופוביה) אבל מעולם היא לא הפריעה לי לחיי היום יום.. כמובן שגם הייתי חסרת בטחון - לכל בנאדם יש את החוסר-בטחון האישי שלו במשהו מסויים... לא ראיתי בזה שום דבר חריג ומזיק מדי... מעולם לא הייתי בולימית (מן הסתם... מפחדת מהקאות או לא?), מעולם לא עישנתי חס וחלילה סמים, מעולם לא ברחתי למשהו 'לא אמיתי' או 'אפל' כדי להרגיש טוב עם עצמי... אז לא ראיתי בזה שום דבר חריג.. היום הפחדים שלי התמזגו ביחד ויצרו מן קור עכביש חזק כמו ברזל שאין ממנו פתח מילוט, אלה רק דרך אחת - לשבת שעות, ימים, חודשים ואולי אפילו שנים מול הקור עכביש הענק הזה ולנסות להבין את האסטרטגיה לצאת ממנו... כמו שלב מאוד מאוד קשה של איזשהו מבוך סבוך... לפני כל זה הייתי סוכנת מכירות בחברת סלולר, אחת המובילות בצוות!!! בחורה קורנת, חייכנית, צוחקת... וואו, נשבעת לך, הייתי מדהימה (וכן נכון שלא היה לי בטחון עצמי.. אבל הקרנתי חיוביות)... הכי אבסורד זה שאני יושבת עם עצמי וצוחקת,... יכולה לצחוק שעות על כמה זה טיפשי !!! ואף על פי שזה טיפשי זה עדיין קשה.. והכי נחמד זה שאנשים אומרים לך 'להקיא זה טוב, זה משחרר' או ... 'מה יקרה אם תקיאי? אז מה?' הם חושבים שלא היית שמחה לחשוב ככה... כאילו זה כיף לך לחשוב שלהקיא זה סוף העולם (אפילו שאת יודעת שלא)... וכמובן הבעיה של הבטחון העצמי... שזו בטח איזשהו סוג של חרדה חברתית... לפחד להקיא ליד אנשים, שיקרה לי משהו ליד אנשים או במקום לא מוכר... תמיד היה לי בטחון עצמי נמוך... אני יודעת שאין פואנטה להודעה הזו שכתבתי.. פשוט הרגשתי צורך לשתף אחרים בתסכול שלי... אני ניגשת לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (לאחר 7 חודשים כמעט שאני בטיפול פסיכולוגי שלא הצמיח אפילו לא נבט קטן או גבעול פצפון) .. אני לא מזניחה ואני לא שוקעת ברחמים עצמיים, אני שוקעת בכעס.... אני לא יושבת ואומרת לעצמי 'למה זה קורה לי? למה דווקא אני? למה זה טוב?' אני פשוט כועסת... על עצמי... על איך שהתמודדתי עם זה, נכנעתי לזה ונתתי לזה להגיע לשלב שאני לא יכולה להזמין אנשים אפילו אליי הביתה (שלא נדבר על ללכת לאנשים אחרים הביתה), ברגע שאני חושבת על מפגש חברתי כלשהו אפילו עם חברה הכי קרובה או עם החבר המדהים שלי ששם בשבילי בכל צעד, אני ישר אוטומטית נתקפת בחילות ויוצאת במגננה... נשארת בבית ונרקבת. אני יודעת שמתישהו אני אצא מהמצב הזה.. ואני אדע יותר טוב להבא ואני אדע איך להתמודד וזה יחשל אותי... אבל כרגע.... ההרגשה של לא להצליח לשלוט על הפחדים שלך, של לתת להם למוטט דברים בחיים שלך... זה יותר קשה מהכל... זה כאילו אתה בוגד בעצמך .... תודה שנתת לי במה להביע את הרגשות שלי.. אני לא יודעת אם זה יתפרסם בסופו של דבר.. אבל אני שמחה שיכולתי לרשום את זה , זה בהחלט הרגיע אותי מעט.... תודה מראש....

את האמת? סוף סוף תשובה באמת מעודדת.. בלי רופאים שיגידו לי שאני צריכה תרופות כשאני יודעת שאני לא ובלי אנשים שיגידו לי 'מה נסגר איתך?' סוף סוף תשובה שפשוט גורמת לך להרגיש טוב יותר... בפשטות.... בלי תרופות או שטויות בסגנון. וכן התחלתי טיפול... בתקווה שיצליח ... יש לי מחר אירוע שעבדתי עליו עם המטפלת במשך יומיים, איך להתמודד איתו.. כי אסור לי לפספס אותו.. אני משקשקת... ויודעת שיהיה לי מאוד מאוד קשה... אבל מקווה לטוב.. ושמי הוא בר