מה עושים כשלא יודעים מה לעשות?

כשהלב מחזיק דבר כל כך גדול בפנים, העיניים אומרות הכל והפה ממשיך לשתוק... הפכתי לסוג של רובוט. עושה רק מה שצריך, מנסה להרחיק ממני כל סוג של רגש. חיה עם מסכה- בבוקר מדביקה פרצוף שמשדר עסקים כרגיל, עם חיוך שהוא בכלל לא שלי ועם כאב עצום בפנים. בלילה, בחדר לבד עם עצמי הכל חוזר אליי. כמו הבזקים. מראות של חפצים מסויימים שמשתקים אותי לכמה רגעים. כמו חיית חושך שבאה אליי שוב- ואז אני מתפרקת, הכל מתמוטט שוב.ושוב בוקר- אז אני חייבת לאסוף את עצמי מחדש, קצת כמו להרכיב פאזל, רק שהפעם את מתחננת שיהיו בו 1000 חלקים- אולי לא תספיקי, אולי לא תצליחי. זאת לא מי שהייתי, זאת לא הבחורה שאני מכירה- שצוחקת מכל דבר, שעונה לטלפונים של חברות, שאוהבת לצאת, לבלות. שאוהבת להיות. אני מסתכלת במראה, גם אלף מילים לא יצליחו לתאר מבט אחד שאני רואה בה. מבט שהשתנה בגלל 10 דקות. הרבה פעמים אנחנו אומרים "מה זה 10 דקות"? אף פעם לא תארתי לעצמי ש-10 דקות יכולות להיות כל כך ארוכות...מבט שאני לא נותנת לאף אחד אחר לראות כי אני פשוט לא מסוגלת. אני לא רוצה שהזמן יתן לי להתרגל למציאות. איך ניגשים עם זה לטיפול? איך מתחילים בכלל לספר את זה למטפל\ת?? אז מה עושים כשלא יודעים מה לעשות?...

אין ספק שמכיוון שהדברים נאמרים וירטואלית, או יותר נכון נכתבים זה הופך את זה לקצת פחות קשה- אולי בגלל זה השמיים נשארים במקום :) ממה אני כל כך חוששת? לא יודעת, אולי מהפחד לדבר על זה? להעלות את זה שוב אחרי שאני מנסה כמה שיותר להדחיק. את יודעת ליאת, אני מרגישה כאילו אני מחביאה משהו, איזה פשע שעשיתי ואני צריכה להסתיר אותו כמה שיותר טוב כדי שלא יגלו את זה. קצת אירוני לא? אולי פחד מלדמיין את זה שוב ולכעוס על עצמי שהייתי צריכה להגיב אחרת, אולי בושה?... אני גם פוחדת שאני אגיע למטפלת ואני אשתוק, שאני לא אוכל להתחיל לדבר על זה מעצמי, שאני לא זאת שתצליח לעשות את הצעד הראשון, לספר ואז מה יהיה? הרי אי אפשר להעביר טיפול עם בן אדם ששותק.