חריקות

היי ליאת, אני כבר תקופה ארוכה בטיפול. המטפלת שלי מיוחדת במינה, ואני מאוד אוהבת אותה. במהלך השנים עשיתי שינויים אדירים ברוב תחומי החיים שלי, ואין לי ספק שזה תולדה של העבודה בטיפול. אבל יש נושא אחד שעוד נורא נורא תקוע לי. זה הנושא שבגללו בכלל התחלתי את הטיפול... בזמן האחרון אני מנסה לפתוח את העניינים האלה איתה. וכל פעם שאני מתחילה, משהו בנינו משתבש. אני מרגישה שהיא לא מבינה, לא מותאמת אלי, ואני נסגרת מחדש. בסוף של כל "סיבוב" כזה אנחנו כמובן מדברות על זה ו"מיישרות את ההדורים", אבל זה ממשיך וקורה שוב ושוב. לפני כשבועיים היא הכניסה ספה לקליניקה, והסתבר לי שהיא מתחילה לעשות אנליזות. היא הזמינה אותי לחשוב על האפשרות של אנליזה, ומאז, הכל רק הולך ומתדרדר בנינו (אני מספרת את זה כי נדמה לי שיש קשר, רק שהוא עוד לא ברור לי). בפגישה האחרונה היא אמרה משהו די בתחילת הפגישה, ונורא נורא פגעה בי. זה הוביל לפגישה מאוד קשה שברובה שתקתי (ממש נאלמתי ונעלמתי ואני יודעת שזה גם הכניס אותה למצוקה מסויימת). כבר היו לא מעט אי הבנות בנינו ותמיד הצלחתי לצאת מהפגיעה ולדבר על זה. הפעם משהו פשוט שבר אותי לגמרי ולא ממש הצלחתי לחזור לפגישה, לפחות מבחינה רגשית. אני מרגישה שכבר זמן מה משהו לא טוב מתרחש בנינו. וכבר אמרתי את זה כמה פעמים, אבל איכשהו זה לא מצליח לעבור, בתחושתי. מאוד מאוד רע לי בימים האחרונים. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך רע :( אני לא יודעת מה לעשות... כתבתי לה מייל שקצת מסביר מה עבר עלי, והיא ענתה שנדבר על זה כשניפגש. יוצא לי קצת מבולבל, אז אני אנסה להתמקד בשאלה מוגדרת - איך יודעים אם קשר טיפולי מגיע למיצוי ומשהו כבר לא עובד שם, או שהשיבושים האלה הם בכלל נסיון שלי להימנע מלדבר על מה שכל כך קשה לי? חשוב לי לציין שרעיון האנליזה הפחיד אותי למוות בחשיבה ראשונה, אבל במחשבה שניה חשבתי שאולי זה דווקא יכול לעזור לי לשחרר וכן להגיע לאותו נושא בלתי מדובר... הצלחת להבין משהו מכל הבלאגן הזה? אשמח מאוד מאוד למחשבותייך בנושא. תודה ולילה טוב, נועם

היי נועם.. אני לא מומחית לעניין ולא מנסה לענות על השאלה... אבל אני רוצה לשתף אותך ברגשות דומים שהיו לי ואולי יוכלו להדריך אותך גם... אני טופלתי אצל פסיכיאטר של המשפחה מזה שנים (טיפל באבא שלי בצעירותי וחבר טוב של המשפחה מזה המון שנים) .. יש לו אופי קצת שונה וסגנון טיפול משלו... במשך שבעה חודשים הייתי אצלו מטופלת ולא הצלחתי להתחבר אליו... בהתחלה חשבתי שזהו הטיפול, כאילו הרגשתי ואמרתי לעצמי 'מה את לא רוצה שיעזרו לך?', הרגשתי כאילו אני לא רוצה לעזור לעצמי בזה שאני לא מצליחה להתרכז באמת בטיפול ולפתוח את עצמי עד הסוף... אבל עכשיו, כשעברתי למטפלת אחרת (אמנם אני רק בהתחלה) שגם מטפלת בצורת טיפול קצת שונה, אני מרגישה יותר מחוברת ל'שיטה' שלה וכמובן אליה.. אני עוד לא פתוחה איתה ב-100% כי אני לא מכירה אותה עדיין, בכל זאת- צריך לסמוך על המטפל שלך וזה לוקח מעט זמן... אבל אני מרגישה אחרת... אני מבינה את ההרגשות הרעות שלך אבל תנסי לבחון- יכול להיות שזה לא שם... כמו במערכת יחסים (לפי דעתי כן?) צריך להיות איזשהו קליק עם המטפל, איזושהי הרגשה של רוגע ונוחות... תנסי לחשוב על זה ואולי תמצאי בסיפור שלי משהו שיוכל לתרום לך להבין מה קורה ... :)

היי בר, תודה על התגובה. אני בטיפול אצלה כבר 5 שנים, אז כימיה ותחושה טובה יש ויש. בהודעה שלי דיברתי על תחושות שעולות בתקופה האחרונה וסביב עיסוק (או נסיון לעסוק) בנושא שקשה לי נורא. אני שמחה שיכולת לעזוב את הפסיכיאטר ולמצוא לעצמך מקום שבו תרגישי בטוחה ושיעזור לך. אני כשלעצמי בהחלט מרגישה שהמקום הזה שלי הוא אצלה, ולכן כל כך קשה לי בתקופה האחרונה שבה אני מרגישה פחות מובנת, ושמשהו בנינו תקוע. תודה ששיתפת, ובהצלחה בטיפול החדש, נועם