נפרדנו !

נפרדנו יום לפני החג. ערכתי את כל הטקסים הרישמיים כדי שהפרידה תהיה "מושלמת" מבחינתי. המטפלת הגדירה את הסיום כהפסקה. חשבה שיהיה זה פספוס לא להמשיך,לכשתחזור בספטמבר. ציינה שמבינה שקשה למטופל להפסיק טיפול "במועד שלא בחר בו" אבל יודעת שלמרות הקושי, אמשיך לעמוד על שתי רגליי עד לחזרתנו. כך היא חשבה. ואני - חשבתי אחרת לגמרי. גם מניסיון וגם מקריאה יומיומית בפורום , יודעת כמה קשה לנו כשהמטפלים יוצאים לחופשה, ולו הקצרה ביותר. על אחת כמה וכמה חופשה של למעלה מ-4 חודשים ! מעניין מה מלמדים בתוכנית לפסיכותרפיה כשמגדירים למטופל את המושג "חופשה". מנסה לחשוב איך היה מרגיש לי אם בעלי היה אומר לי שהוא נוסע לחופשה של 4 חודשים.. במיוחד אם היה מציע לי לקחת "בעל" חלופי למשך תקופת היעדרותו... אינני יודעת מה יהיה כשתשוב לעבודה , באיזה מצב אהיה ומה יהיו הצרכים שלי. אני יודעת מה מצבי היום, ואילו זה היה תלוי בי, הייתי ממשיכה. לכן, התעקשתי להגדיר את הפגישה האחרונה כפרידה. לא רציתי להרגיש שאני "תלויה" תרתי משמע, תלויה בה ותלויה ב"אוויר". מרגישה ש"יש" במקום ש"אין". כחלק מטקס הסיום שערכתי,כתבתי לה מכתב ארוך, בו שטחתי מעמקי נשמתי ומזכרוני המתעתע את כל שעברנו ביחד, עם דגש על מה שעברתי אני עם עצמי והסברתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים את מצבי הנוכחי . את התחושה שנותרתי לבד, עם כל ה"תכולה" מפוזרת בבלאגן סביבי. לא פסחתי על מילות תודה והערכה ועל ביטוי מאד חזק לכך שהדיבור עמה יחסר לי, שהקשר עמה מאד משמעותי לי. נתתי לה את המכתב מיד בתחילת הפגישה , כדי לאפשר לה להגיב. היא אמרה שמאד דייקתי את התהליך ואת מה שקרה בינינו.לאורך כל הדיאלוג שהיה לנו במפגשים המרובים (פעמיים בשבוע במשך שנה) היא הרבתה לדבר, לשקף, לעורר למחשבה. לכן, בקשתי שתגיד לסיום ולפרידה דברים נוספים, שלא אמרה עד כה. כהרגלה , שמרה על איפוק והפעם אף על משנה זהירות. הסבירה התנהלותה בכך שאמרה שחוששת לפגוע בי כי מרגישה שאני מאד מדויקת וכל מילה שתאמר לא תיתפס בעיני מספיק מדויקת. מאחר ויודעת שלא תהיה לנו פגישה נוספת לדבר על הרגשות שיתעוררו בי בעקבות הדברים שתאמר,מעדיפה להיזהר. אציין שאת החלק הזה בהתנהגותה מאד אהבתי לאורך כל הטיפול. את הדאגה לנהל את הדיאלוג בשיקול דעת. משום מה, דווקא בפגישה האחרונה, פחות אהבתי. רציתי שתהיה אמיצה ותאמר דברים שלא הרשתה לעצמה קודם לכן. רציתי לצאת עם "צידה" לדרך. רציתי לשמוע גם דברים חדשים. הרגשתי שאני יכולה לשאת בהם. ברגע שאמרה שחוששת, שלפתי את מתנת הפרידה מבלי להמתין לסוף הפגישה כיוון שהמתנה היתה , לגמרי במקרה, טבעת עליה חרוטות המילים COURAGE , HOPE וגם LOVE . אמרתי לה בחיוך, "הנה - הטבעת תספק בידך את האומץ לומר את שהרגשת בקשר איתי, את שחשבת עלי . תוכלי לדבר באומץ מתוך תקווה שאקבל אותם באהבה (3 המילים שהופיעו על הטבעת, שלא אני בחרתי בהן, הן הגיעו "ביחד" עם הטבעת...) היא ענדה הטבעת ואמרה "אנחנו עכשו נשואות" וצחקה בקול, צחוק שמאד אהבתי לכל אורכו של הדיאלוג בינינו, כי ידענו גם להיות רציניות וגם לצחוק, בעיקר אני על עצמי, אך גם היא על עצמה, קצת..ואז ב"קמצנות רגשית" היא אמרה שני דברים נוספים, שכבר ידעתי.. הרגשתי שאני סוחטת אותה כלימון ומצליחה אך בקושי לאסוף מס' טיפות. הסיום נחווה לי כאכזבה . לא ממנה, אלא מהתנהלותה הזהירה. ציפיתי לקצת יותר רגש, ממנה, והרגשתי אותה מאד מרוחקת. החלפנו חיוכים מנומסים ונפרדתי לשלום, כשדלת הקליניקה אפילו לא הספיקה להיסגר, למרות שיצאתי בדיוק בזמן, מיד הגיעה המטופלת הנוספת, שגם היא הגיעה למפגש אחרון, פרידה או טרם חופשה, מה שסיכמו הן ביניהן... ובאופן מפתיע, שכחתי לשלם עבור הפגישה! מעולם לא קרה לי. למחרת בבוקר שמתי לב שהשטרות נותרו בארנק. אני חושבת שהשכחה היא ביטוי לאכזבה, שאולי לא "הגיע" לה תשלום על פגישה מאכזבת שכזאת. אבל בתוך תוכי יודעת שהגיע לה. אני מעריכה אותה מאד. היא חכמה , מקצועית, שקולה. היא פשוט מאופקת וקשה לה להפגין חום. אני בדיוק ההפך הגמור ממנה (לא לגבי החוכמה והמקצועיות ושיקול הדעת - גם אני אשת מקצוע ויודעת להעריך עצמי :)לכל אורך היכרותנו ציפיתי ממנה ליותר חמימות, ואפילו שתפתי אותה במחשבה זו, אבל למדתי להשלים עם החסר . מה שאכזב אותי בסוף היה בעיקר החשש שלה לדבר על רגשותיה ומחשבותיה כלפי ולגבי התהליך שעברנו ביחד. לפתע עלו בי הרהורים שאולי במשך המפגשים שהיו רצתה לומר משהו נוסף וחששה ואולי הפסדתי מכך שבטאה התנהגות נמנעת. גם התאכזבתי ש"השלימה" עם חודשי ההעדר שלה ולמרות שיודעת שאני בתקופה משברית, לא עשתה ניסיון נוסף לשכנע אותי להמשיך לטפל בעצמי,למרות שעשתה זאת בעבר. פתאום נתפסה בעיני כ"דואגת לעצמה", למרות שאני יודעת שבהחלט גם דאגה לי ובכ"ז.. ליאת, החלטתי לכתוב את כל המייל הארוך הזה כדי לסכם ולומר, לכל מי שנמצא בתהליך של טיפול וחושש מפרידה, בזמנה כמובן ומרצון הדדי, ולא כמו במקרה שלי - רציתי לומר שאני מאושרת על ההזדמנות שנפלה בחלקי לעבור שנה נוספת של טיפול. שונה מזה שעברתי בעבר, עם מטפל אחר ובנסיבות אחרות. הפעם היה זה עבור עצמי ולא כחלק מטיפול משפחתי באמי. אני משוכנעת שטיפול הוא חוויה חד פעמית שאנו מעניקים לעצמנו, ובאופן עקיף גם למשמעותיים הסובבים אותנו. אני שמחה שהיכרתי אותה. היה לי מאד מעניין לעבור איתה את המסע. חבל לי שנאלצנו להפסיק בדיוק כשהתחלתי להרגיש שמשהו אחר מתחיל לקרות לי. פחדתי מאד מהפרידה. נפרדנו יום לפני ערב החג ואני מלווה במשך השנים האחרונות אמה בתהליכי גסיסה ארוכים וממושכים. ערב ליל הסדר היה טעון עבורי, הגם שהתארחתי במשפחה מאד אוהבת ואהובה, באוירה עליזה וצעירה, עם ילדים ובע"ח, ובעיקר ביחד עם בעלי ושני בניי. בכיתי וצחקתי כל הערב. בכיתי המון על אמי , שברכה אותי בשיחה טלפונית מבית החולים ומסרה איחולי חג שמח ואהבה לכל בני המשפחה ואף אחד מבני המשפחה לא היה מסוגל לדבר איתה, מלבדי, כי לא יכלו לשאת בהתדרדרות במצבה. חצי שנה ילדיי לא ביקרו אותה, למרות אהבתם ודווקא בגלל אהבתם ואני מבינה אותם. קשה להם. אני היחידה מכל המשפחה שמתמודדת ועושה עבורה. לכן, בכיתי בערב על אמי אך בעיקר בכיתי על הפרידה מהמטפלת ומהטיפול. נהגתי במשך שעתיים בדרך חזרה הביתה והתקשיתי לראות מבעד לדמעות. ניגבתי אותן בסתר כדי שבעלי לא יראה . התעקשתי להמשיך ולנהוג. כאבתי מאד את הפרידה , בעיקר מהמטפלת אך גם מההבנה שנותרתי ללא מסגרת טיפולית. לא ראיתי עצמי ממשיכה לתפקד ללא מסגרת. למחרת היו התפרצויות בכי וזעם על בעלי בעיקר (מסכן..מה הוא אשם שהן עזבו אותי..אמא וגם המטפלת) ואתמול - במהלך בילוי פרצתי בבכי קורע. והיום - ובגלל זה אני כותבת את המייל הארוך הזה - פתאום השלמתי עם הסיום והפרידה. פתאום מרגישה שאני יכולה לבד. אני מקבלת את כל מה שהיה, על הטוב והרע, המחזק והפוגע. אני מקבלת את כל המכלול ויוצאת בתחושת חירות, לדרך חדשה. אני אחראית לגורלי. למדתי זאת בדרך הקשה. תודה לך ליאת שהיית כאן בשבועות האחרונים, שהערת והארת לי . שוב, תודה עבור שתי מילים מחזקות ומרגשות "אני פה" . הלוואי והייתי יכולה לשמוע אותן בפגישה האחרונה מהמטפלת שלי. בסופו של דבר נפרדתי ממנה ממקום של הבנה שהיא אדם במלוא מובן המילה - חוזקות חולשות ומה שביניהן. כשתופסים את האדם באופן מציאותי, הרבה יותר קל להתחבר למציאות ולקבל אותה. זה מה שתמיד ניסתה לומר לי והנה אני אומרת זאת כעת לעצמי. בימים קשים לי, אחזור לקרוא את שכתבתי. יודעת שיהיו ימים כאלו , אך יודעת שיהיו גם ימים אחרים. מרגישה שמשבר הפרידה מתחיל להיות מאחוריי. צדקת ליאת, במייל שכתבת לי בזמנו, הפעם זה מרגיש לי אחרת. המשיכי בהשקעתך- היא נושאת פרי. ככלל, מאמינה שהשקעה נושאת פרי ולראייה אני נושאת עימי בעיקר את פירותיו של התהליך הטיפולי שעברתי השנה.את תרמת "פירות נוספים". המשך חג שמח לך ולכל קוראי הפורום. דנה

תודה על הסבלנות לקרוא את המייל הארוך ביותר שנכתב אי פעם, כמדומני,בפורום. מעריכה את היכולת שלך לתמצת ולהגיב במילים כה מחזקות ומכילות. את כאן. זה מורגש בהחלט. ברור לי שהמקום המיוחד הזה, שאת מאפשרת, מקל על תהליך האבל המזורז שעובר עלי מעצם הפרידה. היכולת לפרוק במקום מוגן (כך את והפורום שיצרת נתפסים בעיני, ואת מקבלת תגובות כאלו גם מאחרים ובצדק) היא כעת עבורי עולם ומלואו . אני מניחה שאת מבינה שהייתי מאד רוצה לומר את כל זה למטפלת שלי, והתסכול שאינני יכולה לומר לה יותר, הוא מקור לכאב בפני עצמו. עצם הכתיבה עבורי הוא טיפול עצמי, והפידבק שלך רק מוסיף על כך עוצמה וכוח. הנה, פתחת גם את דלת עבורי. בינתיים, דלת מספיקה לי בהחלט. אם חלילה אזדקק ליותר אחפש שוב "חדר טיפול". תודה עבור הליווי במעברים. מקווה לחזור לעצמאות במהירה.מעריכה דנה

מרגש מרגש מ ר ג ש ! ! ! קראתי את הודעתך וחשבתי על המטפלת שלי שאני לא פוגשת אותה השבוע עקב החג וכמה געגועים יש לי אליה... אני כל כך קשורה אליה והיא מאוד משמעותית בחיי אני ממש לא יודעת איך הייתי מגיבה לחופשה כל כך ארוכה.. (ארבעה חודשים ?!?!?!?!?!) שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך בהתמודדויות הלא פשוטות שתיארת כאן. עושה רושם שאת חזקה ונבונה מספיק לפעול בחוכמה ורגישות. אשמח לקרוא אותך שוב.. בהצלחה, ניצן

תודה עבור תגובתך הרגישה והמחזקת. אכן, רק מי שעובר טיפול, יודע איך זה מרגיש בכל אחד מהמצבים, במיוחד בפרידה ועוד כזאת שיש להסכים לה , ללא אפשרות למו"מ. אמרתי למטפלת שלי בפגישה האחרונה, שיהיה לי קשה להמשיך ולקרוא אתכם בפורום, כיוון שאקנא בכם, שחוויות הטיפול שלכם ממשיכות "לחיות בכם" ואילו שלי תמו (סוג של מוות..). הטיפול היה עבורי לא רק תמיכה והכלה אלא גם מסע מסקרן לפיענוח ה"חומרים" המזינים את דרך חשיבתי . הם אלו שהתוו את התנהלותי ותגובתי. החלק הזה של הטיפול נקטע . אתקשה מאד להמשיך לעשותו לבד. מרגישה שלא הספקתי לקבל את ארגז הכלים המלא . מרגישה שוב , כמו בחיי הפרטיים שלי, שנדרשתי להתבגר בטרם עת. בהחלט מרגישה גם, שאבדתי חברה יקרה. ולכן הכאב כה גדול. תגובתך החמה הינה דוגמא לכוח המגיע אלי מהסביבה, הפעם ממך, מתוך היכולת האמפטית שלך והכרתך את התהליך, מתוך התנסותך. מחמם את הלב לשמוע שגם לך יש קשר מיוחד עם המטפלת - שימרו עליו. זה לא מובן מאליו וזה קשר שנבנה בזכות שתיכן :) מבינה את געגועייך אליה . בטוחה שגם היא תשמח לפגוש בך לאחר החג. תודה וחג שמח. דנה