למה לא בעצם?

למה לא לחתוך? למה לא להקל על עצמי עכשיו ולטשטש קצת את הריקנות והכאב הזה? אני לא מבינה את כל ההגבלות האלה. אומרים לי לא לחתוך את עצמי אבל מה בדיוק אני אמורה לעשות במקום? לקחת סמים? לדפוק את הראש בקיר? לבכות ולשנוא את עצמי ולקבור את עצמי מתחת לשמיכה? אני לא מבינה למה לא. בסך הכל כמה שריטות, זה באמת כזה נורא? אולי זה דווקא פתרון טוב למצוקה? הרע במיעוטו. אז יהיו לי צלקות בידיים במקום בנפש, זה לא בא בחשבון בתור דרך אפשרית להתמודדות? למה לא?!

בגלל זה אני שואלת. אולי אצליח להשתכנע. ואני בטיפול, תודה.

  כי באופן זה, להבנתי, מנסים להדוף קיומם של חלקים פחות נסבלים - אזורים פגומים, נגועים, הרוסים. מנסים להכחיש קיומו של כאב נפשי, של לגעת בו, להתעמת מולו. מנסים להשליכו. ואת יודעת, amit, באופן מסוים, לדעתי, כך אפילו מנציחים את הליקוי ודבקים בו. ונכון שאפשר לנפנף, להשתלהב ולהתרברב עד לשמיים, בגדולתה, כביכול, של פעולה שכזו. אבל היא לא. לא פתרון. לא התמודדות. לא אפקטיבי באמת. לטווח רחוק ובשורה התחתונה, זה רע. את נשארת קטנה וחלשה ובודדה. הגרנדיוזיות, ריגושי העל של הרגע והמשחק על הקצה - מתפוגגים. בידייך ובאחריותך הבחירה בזו הדרך, ה'קלה', או באחרת, שלדבריהם של בעלי נסיון אמינים, היא יעילה וחכמה ומוערכת יותר, אם כי, מצריכה תעצומות. דרך של בנייה ומשמעה - קבלת אזורים כחלק ממך, וגם ההכרה בחסר. זמן, זמן, זמן... (א.ה.)