הנה ההתייחסות שלי למה שדנה כתבה למטה למטה

קודם כל, חייבת להגיד שרק עכשיו נעמדתי על הרגליים,זו היתה אפיזודה מתישה מאוד (מחלה+תאונה זה שילוב קטלני בגוף. לא לנסות בבית). בכל אופן, כתבתי לך כמה וורסיות לתגובתי, העניין הוא שאת כל מה שכתבתי, דיברתי אח"כ בטיפול שלי ... אז הנה תגובתי אלייך בכל אופן, כי הבטחתי וחייבת לקיים, עבורך וגם עבור היתר שקוראים פה: קודם כל לנושא "הלבד" שכתבת שם בהתחלה- אז כולנו יכולים לבד, כל הזמן. מהיום הראשון בעולם אנחנו למעשה לבד (היי-ביי כזה). לומדים ומתרגלים כל הזמן "לבד" (החל מפעוט הלומד להתלבש וכלה בבחור צעיר שמתנסה בניהול עסק עצמאי לבד) יש חלק שהנסיבות מאיצות בהם את ההתבגרות הנפשית מסיבות טובות ואז הלבד הוא חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים (טיול בעולם, מעבר מדינה וכיוצ"ב) ויש כאלו מסיבות פחות טובות (יתמות, גירושין וכו'). אני חושבת, שהלבד הזה הוא חיוני בסופו של דבר. גם בשביל השקט הנפשי שלנו. השאלה היא זמן ההתבשלות בתהליך הזה ועד כמה יש לנו סבלנות לחכות שזה יבשיל כבר. לפעמים זה סיזיפי ומעייף ושוחק. בסופו של דבר יכולות להיות חוויות לשתי הקצוות (חיובי ושלילי) השאלה- מה אנחנו "מלבישים" על זה. מה מחליטים "להלביש" על זה (מכירה את הקטע מתוך פו הדוב, שאחרי שבוחרים מהי רגל ימין ומהי רגל שמאל, נגמרה ההתלבטות על הכיוונים של הנעליים, ועכשיו צריך רק להתחיל לבחור באיזה רגל לצעוד... קטע גדול!). הבחירה מותירה אותנו עם התמודדות לטוב או לרע עם הבחירה שלנו וכמובן צריך לשאת בתוצאות האלו לבד... דבר נוסף שכתבת שם זה על "עקרון המציאות". אז פה אני חולקת קצת עלייך. את סיימת את הטיפול שלך ממקום בוגר והחלטי (את נוסעת, אני לא אשב ואחכה לך, עם כל הכבוד, ויש כבוד...). אבל דווקא אצלי בטיפול, "עקרון המציאות" הזה כבר נהיה לי ממש לרועץ בטיפול הזה ולכן כשאני כועסת עליו הוא יודע את זה, ואני לא מתביישת בזה, ואני גם לא מסתירה את זה ממנו, שהוא יתמודד עם זה. אני חושבת שצריכה להיות למטפלים מידה גדולה של אחריות. כל הזמן יש "מציאות" (תמיד יש ענייני דיומא, זה לא נגמר ענייני השגרה) ואני אומרת שבתוך כל המציאות הזאת ו"עקרון המציאות" יש גם נושא של סדרי עדיפויות (שלי ושל המטפל). הבחנתי והפנמתי, שקל לו להזיז/לבטל אותי כל פעם (ואז כמובן למי אין תחושת יציבות ועקביות בטיפול?), אני זורמת עם זה לרוב, לא איכפת לי. בואי נגיד שיותר חשוב לי שהפגישה תתקיים מאשר השעה (קטע כזה). ולכן,אני סבורה שזאת זכותי המלאה לכעוס על המטפל וגם להגיד לו את זה. כי מטפלים גם הם בני אדם. טועים ותוהים יחד איתנו לרוב על הקנקן (שלנו), ומי אמר שאסור לנו לתהות בחזרה על קנקנם? הרי גם הם בני אנוש כמונו.. ממש בשר ודם, עם רגשות (מפותחים אפילו) ומחשבות, ותוכניות ומעשים... אף אחד לא מוגן בטיפול דינמי. שנינו תחת מיקרוסקופ אלקטרוני. שנינו יחד בסירה אחת. ולגבי ההשלמה שלי עם ביטולי הפגישות שלו והקטע עם אובדן/פגיעה באמון, אין פה מעשה כזה אצלי, זה בעיניי תעודת עניות עבור טיפול שקורה בו משבר אמון כזה (לא נשארים בטיפול שיש בו פגיעה באמון, נקודה! זה לא מקצועי! זה לא משרת את טובת המטופל!) השאלה היא שוב ב- point of view אני אגיד שהוא לא מדבר גלויות איתי, הוא יגיד הפוך. אמרו חכמים על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. בסופו של יום , מי שחשובה שם, היא אני ורק אני. ושהוא ידבר על הרגשות והתחושות שלו במקום אחר (וישלם על זה גם). חלק מזה כמובן טמון באופי היחסים בינינו והדינמיקה של שנינו שם. לא פשוט. עם הזמן, והתרגול, אני לומדת פחות לשים לב לדברים מינוריים, ולהתרכז בעיקר (נו, גם זה חשוב). כלומר - אני. שוב. לגבי יתר הדברים שכתבת שם... אני לא עוזבת את הטיפול כי אין לי כוח להתחיל טיפול חדש. זה נראה לי סרט בפני עצמו להתחיל טיפול. בקיצור, האלטרנטיבה או לעזוב (ולהישאר לבד..) או להסתדר עם הקיים (גבר). ולכן בחרתי ברע במיעוטו בעיניי, כשרע לי אני מדברת איתו על כך (גם אם זה קשור בו, וזה בהכרח לא תמיד נעים לו לשמוע שהוא נכשל פה ופה, וגם שם ופה). כשאני אהיה בעמדת "קורבן" אני אלך משם ולא אחזור. הוא יודע את זה. אמרו חכמים (וצדקו) "כמה גדול כוח השלום וכמה קשה כוח המחלוקת". כשקורה משהו בינינו, אני בעין הסערה והוא תמיד בעמדה הטיפולית המרסנת (ש"ג). ואז המאבק הוא להישאר ולא לברוח (לא לשפוך את המים עם התינוק), וללמוד עוד משהו על עצמי, ומה קורה לי שם, ולהשתפר. לשנינו לא קל שם. זה בטוח. אנחנו אף פעם לא יודעים מה יעלה ולאיזה איזור ניכנס הפעם. מה שבטוח הוא שהוא צריך להפחית את "עקרון המציאות" כדי שנמצא שנינו שקט. סדרי העדיפויות שלו, בעיניי, לוקים בחסר. הוא צריך ללמוד משהו על עקביות ויציבות, כנראה שאני נמצאת שם לא בכדי, אלא כדי להתעקש איתו וללמד אותו גם על הדרך את הנושא הזה עבורי בעיקר, אבל גם עבורו. איך אמר דוד המלך? מכל מלמדיי השכלתי ומכל תלמידי גם כן... אז סוג של ללמוד מן המטופל. מה איכפת לי. שילמד. יחד איתי. אגב, דווקא כיף ללמוד בצוותא. הרבה פעמים (לאחרונה) בעיקר הוא היה מאוד תקיף כלפיי, הזהיר אותי שאני מתקרבת לקצה הגבול שלו (זהירות גבול לפנייך!), ותמיד הוא היה צריך לעשות את זה בצורה שלא תשאיר אותי יותר טראומתית ולא מתמודדת. הרבה פעמים, כשאני פורקת כל עול בטיפול (ויש לי תקופות כאלו, שהשובבות שלי כבר הופכת להיות השתוללות חסרת מעצורים) אז הוא צריך למצוא את שביל הביניים ולהרגיע אותי וגם לשמור על הסדר בטיפול. לזכותו ייאמר שהוא אף פעם לא שוכח לי דברים... כלומר, אם הוא רואה שאני לא פנויה כרגע לדבר, אז הוא ימתין קצת עד שאירגע ואז יחזור איתי אל המקומות ההם שהשתוללתי בהם ויעזור לי לראות ביחד, מה קרה לי שם בדיוק, מה עורר את זה, מה הביא אותי למקום כזה מלכתחילה ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בזמן מההשתוללות הזאת. ממה פחדתי, מה ניסיתי להשיג בעצם, ומה קרה לי במציאות, ומה אני לומדת מזה הלאה. פתגם סיני עתיק אומר כך: גם אם הרוח סוערת ההר לא יתכופף בפניה וזה משל מדויק למצבי שם היום. אני מרגישה שאני מרויחה בגדול שאני נשארת. גם כשאני סוערת הוא לא מתכופף בפניי. אני אוהבת אותו ומקבלת ממנו די הצורך כנראה, וכשחסר לי עוד ממנו, זה בדיוק הזמן שלי לייצר את מה שחסר - לבד. להתאמן כשהוא בסביבה.לא תמיד אני רוצה להתאמן, אבל אלו הבחירות שלי. הוא לא מתערב בהם. אין שעון עצר מעליי (נגמר זמן האימונים) וזה כיף לפעמים (יש פעמים שבהם הצלילה הזאת למחוזות הכאב זה ממש סוג של מאזוכיזם, אבל הוא עוזר ותומך איפה שקשה לי). אני יכולה להגיד לך מתוך מה שאני יודעת על עצמי, וזה הרבה, שהוא די חזק ומצליח לעמוד בפניי. הוא אוהב את השובבות שלי אבל הוא יודע שאני גם מאוד ישירה ופוגעת לפעמים (גם בו). ולגבי הרצון שכתבת שם. לאחרונה, לא תמיד יש לי רצון. בינינו - אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. פעם ככה ופעם ככה. כמו שינויי מזג האויר. אבל זה חלק מהתהליך כנראה. חלק מההווי של הטיפול שלי. זה גם חלק מחיי עם המחלה ועם המוגבלות שלי (חוסר הוודאות) . לגבי התלות - לאחרונה חוויתי אותה ממקום אחר ובלתי צפוי בעליל (קנאה וזעם על שנסע לחופש, פחד להישאר לבד - רגרסיה?), ולכן הרגיז ותסכל אותי. מנגד, לא היה לי מה לעשות עם זה ("לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע..." שרה נינט וכתבה יונה וולך) - רק להיות שם. בדר"כ אני לא מתעסקת בנושא התלות, כי זה משהו מיטיב בטיפול שלי. כשהמטפל בסביבה ונמצא זה לא מורגש בכלל, אני חיה לי את חיי, אבל כשהוא מכניס את "עקרון המציאות" זה מתחיל לרשרש ולהפחיד, וגם את זה אני לומדת לעצור ולהתגבר לאט לאט. לסיכום, אני מאמינה שבבוא היום (שלי), להיפרד מהטיפול ומהמטפל, אני אדע כמוך שעשיתי כברת דרך ארוכה, והיום אני יכולה להמשיך לצעוד לבד.ממקום בוגר ואחראי ומתמודד. כרגע אני עוד לא שם.רחוקה משם. אבל צועדת (אני מקווה) לעבר היעד הנכסף שלי.איתו. לילה טוב

שלום מי"ב, רציתי להתייחס למה שכתבת: לגבי הלבד - מצטערת, אבל לא מסכימה איתך שכל אדם 'לבד' מהיום שנולד. אני חושבת שההבדל טמון בדיוק בכך, שיש עוללים שנולדים לעולם לאמא ואבא (ובעיקר לאמא) מיטיבים ומכילים שנמצאים שם תמיד עבור התינוק חסר הישע ואז הוא גודל "נכון" ו"נורמלי" ומצליח לפתח את ה'לבד' שלו בצורה טובה (לא לפחד מה'לבד'),להתפתח , להיות עצמאי ולהיפרד בצורה נכונה מההורים ולפרוח מהקן לעולם הקשה, אך עם כלים נכונים להתמודדות איתו. ויש את אלה שהמציאות אליהם נולדו קשה ומלאת זעזועים ואין מי שיכיל אותם ויהיה איתם ולכן הם גודלים בצורה לא "נכונה" וקשה להם עם הלבד והם מתקשים בהתמודדות עם העולם - אלה בד"כ אנחנו המטופלים שלכן שמים הכל בטיפול ועל המטפל/ת. אני הפקתי הרבה לקחים מחיי ולכן ניסיתי ככל יכולתי לתקן הכל עם בתי. לעשות הכל הפוך ממה שאמי עשתה איתי. אני איתה בכל דבר, מקשיבה לה, נותנת לגיטימציה לרגשות ולכאבים שלה, היא המרכז של הכל ותודה לאל שגם בעלי כזה. ייתכן כי אצלנו זה קצת קיצוני לכוון השני, כיון שבגלל זה ויתרנו על הזוגיות שלנו והילדה היא ציר שאנחנו מסתובבים רק סביבו, אבל מקווה לפחות שהיא תגדל "נכון" ותתפתח בצורה טובה ותהיה "מאושרת" ולא תסבול כמוני. היא יודעת שאנחנו תמיד נמצאים עבורה וגם אומרת את זה ומבחינתי זה הדבר החשוב ביותר. ממה שהיא אומרת לפחות, היא לא מרגישה לבד וזה עושה אותי מאד מאושרת ומלאת תקווה לגבי העתיד שלה. לגבי הטיפול - נראה לי שאת אומרת דבר והיפוכו - מצד אחד יש לך משבר אמון מאד גדול עם המטפל ובצדק ומצד שני את מרגישה שכן אכפת לו ממך. מצד אחד את שוקלת להפסיק את הטיפול ומצד שני לא בא לך להתחיל עם מטפל אחר ולכן הבחירה שלך להישאר בטיפול הנוכחי היא לא באמת בחירה, אלא יותר אילוץ ופחד. ואני רוצה לומר לך שהפחד הזה הוא הוא מקור הבעיה העיקרי! יוצא מזה שאת די יורדת על עצמך ולמרות שאת מתנגדת באינסטינקטים שלך לאופן שבו המטפל מתנהל מולך, את מקבלת את זה וחושבת שבאיזשהוא מקום משהו "דפוק" אצלך, אבל לא בין כל שני אנשים יש התאמה וצריך בעיקר להילחם בפחד מהשינוי! הנה אני- הייתי גם במקום הזה של הרגשה שהטיפול כבר לא טוב עבורי ונוצר גם משבר אמון מאד גדול ובכ"ז המחשבה מלהתחיל לספר הכל מחדש למטפל חדש הפחידה אותי יותר וכך גם הפרידה ממנה כמובן. בסופו של דבר כביכול נזרקתי, אך היום אני מבינה שאני זרקתי את עצמי משם בכך שעשיתי מעשה שידעתי מראש שיחצה את הגבולות של הטיפול והוא יסתיים כתוצאה מכך - מה שבאמת קרה. והנה לא רק ששכחתי לחלוטין ממנה (כמובן שהיא נמצאת בתוכי ובזכרוני) אלא שהגעתי למטפלת חדשה מדהימה שבכל הכשלים של ההיא היא בדיוק הפוכה ולא תיארתי לעצמי שיכול להיות ככה!!! יחד עם זאת הטיפול הזה הוא פחות עמוק ברמה הרגשית וזה גם מצוין עבורי!! ההשתחררות הזאת מהעיסוק הבלתי פוסק במטפלת ולחיות את חיי האמיתיים ולא בפנטזיות - וואו איזה שחרור! דבר נוסף שרציתי לומר לך הוא בנוגע לדברייך כי גם את תלמדי אותו ו"תחנכי" אותו - הרבה פעמים זו ההרגשה שלנו, אבל הדברים משם לא נראים כמו מכאן. אנחנו הולכים לטיפול לא ע"מ לשנות את המטפל, אלא ע"מ לשנות את עצמנו וכל מי שחושב שיש בידיו את הכוחות לשנות את המטפל טועה טעות מרה וזה רק מנקודת המבט הצרה שלו. לצערינו ובניגוד לפנטזיות שלנו כמה שתהיה לנו כימיה טובה עם המטפל ונראה כי הוא מאד קרוב אלינו ואיכפת לו מאיתנו, זה אף פעם לא בעוצמות של הרגשות שלנו כלפיהם וחלק מהתיקון הוא קודם כל בהבנה הזאת! אם המטפל חושב שיש לו בעיות ומכיר בהן הוא הולך גם לטיפול, הוא לא מצפה מהמטופל ש"יעזור" לו, יעמת אותו וכ"ו, כיון שכשהוא בפגישה עם מטופל הוא מכוונן אליו (למטופל) ולא לעצמו ואם יש מטפלים שחורגים מכך, הרי שיש חציית קוים מצידם והם כבר לא שם באופן טוטאלי עבור המטופל ולכן גם לא יכולים יותר לעזור לו, ההיפך הם רק מזיקים למטופל וחורגים מעבודתם הטיפולית. את כל זה אני כותבת לך לא מתוך שיפוטיות כי אם מנסיון. אולי כדאי שתהרהרי בכך קצת ואז באמת יוקל לך ואם את חושבת שכל מה שכתבתי זה שטויות ולא מדבר אלייך - שימי בצד.

אני רחוקה שנות אור מעמדת "הקורבן" שניסית לתאר או שהבנת והסקת ממה שכתבתי . אני נמצאת שם מתוך בחירה, ולא מתוך פחד. ההתלבטויות הן שלי וההחלטות הן שלי והבחירות הן שלי. אני מחליטה מה לעשות בטיפול שלי, ולאן זה הולך או מוביל. המטפל הוא צד במו"מ הזה. צד חשוב. כי כנראה מה שקורה שם, קורה גם בחוץ, ולכן משם רק לומדים וצומחים. אפילו במחיר של כאב נפשי והתפכחויות כואבות פה ושם.אלו החיים.

היי מי"ב, היה נהדר לקרוא את שכתבת, בעיקר את פסקת ההתחלה, שבה ציינת שהחזרת את כל מחשבותיך לדיאלוג עם המטפל שלך (מניסיון יודעת כמה זה חשוב) ואת מילותייך המסיימות , שבטאת באומץ ובתקווה את ההרגשה שלך שאת בדרך הנכונה. יש לי ניסיון טוב בקשר טיפולי גם עם גבר וגם עם אשה. זה שונה אמנם אך הרגיש לי עוצמתי ומשמעותי באותה המידה. ממש כמו הקשר עם אבא ואמא... בין דברייך ו"המוסיקה" שלוותה אותם מצאתי הרבה מן המשותף בין שתינו, והרבה מן המשותף בחוויה הטיפולית. רוצה לומר לך, איזה כיף לך שיש לך אותו, על כל הכרוך בעסקת החבילה הזאת . אילו היתה לי אפשרות, גם אני הייתי ממשיכה. חסרה אותה, מאד. אבל מסתדרת. אין ברירה. האם תביאי גם את מה שכתבת כאן בחזרה לדיאלוג שלכם ? סתם שאלה עבורך.. הרבה הצלחה בדרך. דנה

הי מי"ב גייסת משאבים לכתוב מתוך שבר ואין זה מובן מאליו, וטוב שדברייך מונחים כאן, הם מאפשרים לי להעלות מחשבות הקשר מעולמי. אצטרף ואשתף, גם אם לא מגובש ולא אדייק - אנסה. בחרת במושג "לבד" ואני חושבת על המושגים "עצמאות" ו"תלות". ראשית, חשבתי על כך, שהיווצרות של עובר חדש, שאין זהה לו, למעשה אומרת - תלות. שנדרשים את וזולת. הפרייה. ואולי ניתן לומר, שיש גם מעין רכיב הפרייתי בתהליך הטיפולי הנפשי העמוק. גם חשבתי על כך שישנם תהליכים שמתרחשים אצל עובר האדם (למשל) החי מרגע היווצרותו, עוד ברחם. מדגישים אולי את היותו ייצור נפרד. חלוקת תאים, תהליכי נשימה ביולוגיים ועוד. כלומר, קיימת מידה של עצמאות במובן רחב, גם אם בדרגה נמוכה, גם אם התלות רבה מאד, ואולי אפילו לפני שמדברים על נפש או איכות חיים ומשמעות. כוונתי לומר, שאין תלות מציאותית של מאה אחוז. אז ישנם תהליכי צמיחה ופריחה, קיבעון, ותהליכי דעיכה וקמילה. רציתי עוד לכתוב בהקשר לטיפול שלי - בתקופה האחרונה בטיפול התפרקתי רבות ובעוצמה. במהלכה - זעמתי ואפילו הגעתי לקצה (מה שכבר אפשר כנראה די לוותר עליו) לכאורה בגלל מה שאפשר היה לכנות "משבר אמון". הביטוי במרכאות כי לתחושה הזו הובלתי את עצמי פנימה. התמקדתי במה שהמטפל לא נותן לי, בידיעה שיש לי מוגבלות עצומה בכיוון מסוים, והתעקשתי דווקא בנקודה הזו שיבוא לכיווני. חוויתי אותו כאדיש. מתעלל. כמי שמזמין אבל לא מתכוון ועוד. חלילה אין כאן כוונת זדון או הנאה מעוותת - זו דרכו והרציונל שלו, ועל אף כעסיי ופרשנויותיי - מבחינה זאת הוא דווקא נותן לי מקום ולא מערב את חרדותיו הוא. לא קל גם לו. אחר-כך, וגם בהמשך לדברים שנועם היקרה כתבה לי למטה, הצלחתי להיזכר במה הוא כן התאמץ ונתן, כמו-כן, בערך הרב שלו (שנים של עבודה משותפת, הנחה משמעותית, כמעט ולא בוטלו או הוזזו פגישות או היו איחורים, והיו פגישות בתדירות גבוהה ואפילו מאד בתקופות נואשות, וכמה שהוא ספג וכמה סייע לבנות, שם משקל אל נגד ההרס ועוד), ואיך אני אעפ"י כן ולמרות הכל יכולה להשתמש בו. לצערי, היה פרק בזמן האחרון בו ממש לא בא לי לקבל אותו כמו שהוא. אישית, אני צריכה כבר להכיר ולדעת ולהישמר מנקודות של סיבובים מסוכנים (/סיכונים מסובבים). 'חיתוך' טיפול שהוא מעין אנטי פרידה. והפעם, כנראה שיש לי מה להפסיד. רציתי גם להוסיף, כמישהי שהיה לה חסר רציני בכיוון המדובר בעץ והרעב גדול - שאני מניחה, שאצל כל אחד ואחת ממשתתפי הפורום, דבר-מה, גם אם זעום, היה שם בקשר הראשוני החשוב-חשוב-חשוב ההוא. כנראה שאלמלא כן, או - שלא היינו כאן, או - שלא היינו מסוגלים כלל לחבר מילים ולהעלות אותן לפה. בוקר אור, (א.ה.)

א.ה. מתייחסת לסיפא של דברייך - ואולי זה לא בזכות המשהו הזעום שקבלנו? אולי זה דווקא בזכות המשהו העצום שאנו הכנסנו באותם המקומות שהיה חסר? שלמרות שלא היה/היה לא מיטיב... למרות זאת - אנחנו המשכנו, עשינו, הבאנו את עצמנו למקומות שאולי אחרים עם תנאים טובים יותר לא הגיעו כלל. איפה אנחנו והכוחות שלנו? והאמונה בעצמנו? למה אנחנו כל כך מהר מוותרים על ה"מילה" הטובה שמגיעה לנו לעצמנו? אולי המטפלים שמולנו הגיעו מאותם המקומות שלנו? ובזכות יכולתם לומר לעצמם "מילה טובה", בזכות הכוחות ששואבים מהיכולת שלהם לתת לנו,מרגישים טוב יותר עם עצמם? מאמינה שכמו שהרע בא מבחוץ, הוא גם יכול להגיע מבפנים, מתוכנו. אולי ננסה להפוך צד? מזמינה את עצמי ואת מי שרוצה, להתחיל לחפש גם מה טוב בו. יום טוב, מגיע לכולנו.. דנה