אהלן

היי ליאת, מה שלומך? מקוה שיום העצמאות עבר בכיף.. רציתי לשאול אותך מה את מציעה לעשות עם כל מה שלא מצליח להידחק לפגישה? 50 דקות בשבוע זה כל כך מעט.. כמעט כל מפגש היא אומרת שזה אכן מעט מדיי בטיפול שלי, שאני מביאה את עצמי לגמרי ושהרבה פעמים היא מרגישה שה"קריסה" בין מפגש למפגש היא רק מעצם הזמן שחולף. שאם יכלה לקצר את ההמתנה ביומיים ולעזור לי להחזיק קצת, היה יותר טוב. גם אני מרגישה כך. כי אני לא רק מספרת על דברים שקורים- הרבה פעמים אני ממש חווה אותם לידה. וגם הגוף מאוד מגיב וכואב לי.. אבל אז זה נורא קשה לחכות שבוע שלם. כלכלית אני לא אוכל לעמוד ביותר מפעם בשבוע, אז בעניין הזה אין מה לעשות. אבל מה אפשר לעשות בכל זאת? נעשה לי נורא קשה.. הכל סוער לי בפנים ואני מרגישה שהיא מכירה רק חלק ממה שקורה, גם מהמחשבות המרכזיות. נעשה קשה גם כי אני מרגישה מפורקת אחרי שאני יוצאת ממנה.. עד לפגישה הבאה אני מצליחה להיבנות מחדש, ואז שוב- ריפיון וכבדות והתכנסות. את חושבת שהיכולת להיבנות מחדש עלולה להישחק ברבות הזמן? כמו גומי ישן אולי..? האם יעזור אם אבוא מוכנה יותר? ממוקדת? אני לא נוטה לחשוב מראש על מה אני רוצה לדבר. אולי אני צריכה להכין שיעורי בית איכשהו? אבל אז אשקע בזה יותר ואולי יהיה קשה יותר לתפקד.. מאידך- אם אני כבר בטיפול אז כדאי להיות בו עד הסוף, לא? לא יודעת.. מה דעתך? דרישת שלום, לילך