מבולבלת

הי ליאת, קרה לי משהו מאד מוזר עם המטפלת הנוכחית. הדחקתי את זה כל השבוע ואני ממש לא יודעת איך "לאכול" את זה. בסוף החלטתי לשתף אותך ואולי תצליחי (כמו תמיד) לפשט לי קצת את הדברים ולעשות בהם סדר. זוכרת את המטפלת הקודמת? 4 שנים שאפילו בסופן לא קיבלתי את החיבוק המובטח?? ועכשיו פתאום המטפלת הנוכחית, שאני אצלה בקושי 8 פגישות +- מלווה אותי לדלת בסוף הפגישה, בה דיברנו וניתחנו בשיטת ה- DBT משהו קשה שקרה לי בעבודה הנוכחית, שבעקבותיו התפטרתי (שוב.....) ומבלי שאצפה, אחשוב, אבקש, היא אומרת לי: תביאי חיבוק ולפני שאני בכלל מספיקה להבין ומאמינה שזה מה שבאמת אמרה היא ניגשת אלי ומחבקת אותי בחוזקה ממש במשך כמה שניות, כאילו להגיד לי: אני איתך. יצאתי משם לגמרי בהלם והדחקתי.אפילו עכשיו כשאני כותבת לך את זה, אני לא מאמינה שזה באמת קרה! אני מנסה לשחזר את אותו הרגע, את המגע שלה, אני מנסה לראות את עצמי מהצד בסיטואציה הזאת ואני במעין הזיה. זה כ"כ כ"כ מוזר! יש אחת שהיה לי איתה כביכול קשר חזק וטוב והיא הכירה אותי וידעה עלי הכל, אך היו גבולות מאד ברורים וחיבוק או כל מגע שהוא היה מחוץ להם ויש אחת שבקושי מכירה אותי ואני לא בוכה אצלה כמו שבכיתי אצל ההיא ללא הפסק ואני לא כמהה לה כמו להיא ולא חושבת עליה מעבר לזמן הפגישה ולא רואה בה אמא ודוקא היא באה לחבק אותי למרות שאנחנו בקושי מכירות? מה קורה פה?????????????????????? מה זה אומר עלי? שאם אני נורא רוצה משהו וכמהה לו לא אקבל אותו לעולם ואם אני לא רוצה משהו הוא יגיע אלי על מגש של כסף??? האם זה אומר שההיא פשוט לא "אהבה" אותי כי הרגישה כמה אני אוהבת אותה ולעומת זאת הנוכחית שרואה וחווה אותי כ"קולית" מנסה ככה לגרום לי להיפתח? האם לחיבוק הזה בכלל היתה משמעות כלשהי או שהיא מהמטפלים האלה שכן מחבקים ואז היא פשוט ככה עם כל המטופלים שלה ואין לזה בכלל משמעות עמוקה מעבר? אני זוכרת שיצאתי משם ואמרתי לעצמי בלב: אני לא מאמינה שזה קורה לי, אני לא מאמינה שזה מה שקרה, מה עשיתי שקיבלתי כזה חיבוק? זה אמיתי? זה טכני? זה צבוע? וגם קיללתי בלב את הקודמת ואת עצמי שנתקעתי אצלה בטיפול כ"כ הרבה זמן. ועוד משהו שקרה לי/שחשבתי: שהחיבוק הזה לא עשה לי כלום! כי לא היתה לפני זה ציפייה לו, כמיהה כ"כ גדולה, ערגה כמו עם הקודמת. זה היה כמו להתחבק עם חברה טובה. זה לא הרעיד אותי, לא ריגש אותי וזה עשה לי אסוציאציה לכל מיני מישורים אחרים בחיי: שכשאני משיגה משהו הוא לא שווה ורק מה שבלתי מושג הופך למשהו מרכזי ולמטרה ובד"כ נגמר בהתרסקות. ועוד מחשבה שמלווה אותי: יכול להיות שאם הקודמת היתה ככה מחבקת אותי גם על ההתחלה מבלי שאפילו הספקתי לרצות את זה, אז כל היחסים איתה היו תקינים ולא היו מגיעים לכזה חוסר איזון ומפח נפש. היא לא היתה הופכת לאיזו אלילה, לאיזו דמות אמהית נערצת. יש עוד משהו שונה ביניהן: הנוכחית מספרת לי לבד ומבלי שאשאל דברים אישיים שרלוונטיים לטיפול, בעוד הקודמת גם אם שאלתי היתה משתדלת שלא לענות ולכן אני חושבת שאולי הן בכלל פשוט באות מגישות שונות, אבל אני לא חושבת שטיפול DBT הוא טיפול שמערב מגע ואולי אני טועה? הטיפול עצמו מאד ממוקד מטרה. אין חפירות בעבר, אלא רק ניתוח של סיטואציות שאני עוברת ולימוד, כולל שיעורי בית. היא אומרת בדיוק את הדברים שהפסיכיאטר אומר ולכן נראה לי שהיא מקצועית ולא שרלטנית, מה גם שעובדת דרך המכון הזה שסיפרתי לך עליו (אם את זוכרת), שכולל מפגשים קבועים של המטפלים ודיונים על המטופלים (זה משהו שאמרה לי מראש בקטע של חיסיון - שאדע). היא אומרת דברים מאד נכונים עלי, מבינה את דרכי הפעולה והמחשבה שלי, מתוך המקום של ההפרעה הספציפית שבה ההכשרה שלה, ויחד עם זאת לא "מלקקת" לי,אלא מראה לי שאפשר גם אחרת (להגיב ולהתנהג אחרת) בזמן שהקודמת היתה רק מצדיקה ומצדיקה ומצדיקה אותי ומבינה ומבינה ומבינה ואמפתית פתית פתית עד שהרבה פעמים אני הייתי כועסת ואומרת לה: תפסיקי לפרגן לי תמיד! לא יכול להיות שתמיד אני צודקת! ועכשיו אני מבינה שבאינסטינקטים שלי אכן צדקתי! הייתי צריכה את הלימוד ולא את האמפתיה של ה"אמא" המזוייפת שמצד אחד היתה אומרת לי כמה היא חושבת עלי מעבר לטיפול ומצד שני לא רק שלא חיבקה, אלא גם בעטה בי מבלי להסתכל לאחור. וכך יוצא שה"אמפתית", שהבינה אותי כ"כ לא קידמה אותי לשום מקום, ההיפך וגרוע מזה גרמה לרגרסיה איומה ולתקיעות וגם אם הייתי נשארת אצלה בטיפול עוד שנים הייתי נשארת באותה הנקודה ואילו הנוכחית המחבקת היא מאד פרקטית ומועילה. איזה מן אבסורד???? אני מנסה לפצח את זה ולא מצליחה! החיים כ"כ מהתלים: איפה שאין לך ציפיות אתה מופתע ואיפה שאתה הכי מצפה וכמה (מלשון כמיהה) שם אתה מתאכזב. למה זה ככה? ולמה אני מסבכת הכל? ולמה הכל מסובך לי? ולמה אני לא יכולה פשוט לקבל את מה שקרה וזהו. להגיד לעצמי שהנה כן אפשר לחבק אותי וזה שההיא לא חיבקה זה אומר שהבעיה אצלה ולא אצלי כפי שחשבתי שנים? שאני לא מגעילה ולא דוחה ושהחיבוק היה אמיתי ואותנטי ולא מזויף ו............ הסתבכתי כבר עם עצמי. בד"כ אני מאד מילולית ויודעת להסביר את עצמי. אני חוששת שהפעם אני לא מובנת: מה כתבתי, למה כתבתי ומה אני שואלת? זה לא משהו שאדבר איתה עליו כי זה טיפול מאד שונה כפי שכתבתי: לא חפירות וניתוח מערכת היחסים שלנו, אלא יותר בסטייל של קאוצ'ניג, רק שהיא ממש מטפלת - פסיכולוגית, שהתחילה כעובדת סוציאלית. אם הבנת אותי ותוכלי לעזור לי לעשות קצת סדר בדברים או לחדד לי ע"י שאלות מסוימות שעלי לשאול את עצמי, אודה לך ואם אני באמת ממש לא מובנת, אז לפחות שפכתי ולא נשארתי עם הכל בתוכי. תודה מראש, אני

כמו תמיד, עשית לי סדר בדברים בכזו פשטות. המשפט שלך שכמיהות עבורי הן עם פוטנציאל הרסני, ממצה את הכל. אני ממש לא מתכוונת להיכנס הפעם לדפוס ההרסני הזה איתה וכפי שכתבתי מאד טוב לי עם זה שהקשר בינינו מאד שונה מזה שהיה בטיפול הקודם. הייתי מבולבלת כי ניסיתי להבין את המשמעות של החיבוק הספונטני הזה מצידה, אבל כפי שכתבת אקבל אותו בפשטות כמו שהוא מבלי לחפור ולחשוב מעבר. אם הייתי צריכה לעבור את כל התהליך הארוך הזה, את דרך החתחתים, הכאב והיסורים ע"מ להגיע להבנה הזאת וללמוד ממנה לעתיד, הרי שיצאתי בסופו של דבר נשכרת. שיהיה לך אחלה שבוע! אני