חרדות מסיום...
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הי ליאת, לפני שאני מעלה את השאלה אני רוצה לתת קצת רקע... אני מטופלת בתחנה ציבורית כבר שנתיים וחצי ולפני חצי שנה המטפלת העלתה את נושא הסיום, היא אמרה משהו על 6-8 חודשים ואני ממש נבהלתי ונלחצתי...זה היה בעיקר קשור לצורך הבירוקרטי לסיים את הטיפול כי הרשימת המתנה בתחנה ממש ארוכה. בכיתי למנהלת וקיבלתי הארכה כמו שרציתי עד נובמבר השנה. זה עשה לי טוב והרגיע אותי שאני יודעת מתי הסוף (הוא לא יכול לנחות עלי פתאום...) וגם שיש לי שליטה על כך. ובאופן כללי זה ממש הרגיע אותי...אני יודעת מתי הסוף אבל הוא עוד רחוק. גם מאוד פחדתי להישאר בטיפול שנים ולהיות תלותית ונזקקת ולפספס את החיים האמיתיים שחולפים בדרך... מאז ועד היום אני במצב מאוד שונה...אני כבר לא מרגישה שאני בדיכאון ואולי גם "יצאתי" מהרגרסיה. הפגישות הטיפוליות נראות מאוד אחרת, ואני אפילו לא מוצפת בין לבין...בסך הכל, חוץ מהעייפות והמצבי רוח של ההריון, הכל טוב...אני אפילו אספיק לסיים תואר שני עד הלידה... אבל... אני מאוד מודאגת מהסיום...אני צפויה ללדת באמצע אוגוסט והטיפול צפוי להסתיים בנובמבר. אני מאוד מפחדת משני דברים- אחד שאני כל כך עסוקה בהריון ובכלל לא פנויה לתהליכים של פרידה. והשני שאחרי הלידה יהיה לי מאוד קשה ואני אהיה בודדה ומוצפת ודווקא אז אני "אנטש" ע"י המטפלת ואצטרך להתמודד באמת לבד. ואני מתלבטת...פעם הייתי ישר מבקשת הארכה לטיפול, אפילו בשלושה חודשים ומנסה לפתור את זה בצורה קונקרטית...ובא לי לעשות את זה, זה יפיג הרבה מהחששות שלי. הצד השני הוא שגם לא נעים לי לבקש עוד...גם ככה שלוש שנים בתחנה ציבורית זה המון ואני מאוד מעריכה את זה וגם יודעת מה המצב של רשימות ההמתנה. וגם אני מרגישה שבאיזה שהוא מקום זה לא יעשה לי טוב לדעת שכל פעם אפשר לדחות את הסוף...אני מרגישה שזה יתן לי תחושה של חוסר יציבות, אבל אני לא יודעת...כמובן שיש גם את הפחד שיגידו לי לא, אבל נגיד שנוכל להפיל את זה על המערכת ולא על חרדות הנטישה שלי... לפני פחות משנה כל הזמן הייתי מעלה כאן בפורום את ההתלבטות אם להישאר בטיפול או לעזוב אותו...מצחיק לחשוב שעכשיו אני מתלבטת אם לבקש עוד...אני פשוט לא יודעת אם עבורי עוד זה בהכרח יותר טוב...(יש לי הסטוריה ארוכה של חמדנות וכל מה שאני מקבלת רק פותח את התחושה שכלום לא יספיק...אבל שוב, אני באמת במקום שונה...) אז מה את חושבת? תודה דורותי
היי דורותי, קודם כל אני חושבת שבאמת עשית עבודה נפלאה בטיפול- שומעים את זה. לגבי הסיום- מבינה מאד את ההתלבטות שלך על כל צדדיה. נראה לי הכי נכון לפתוח את ההתלבטות הזו בדיוק כפי שכתבת אותה כאן- עם המטפלת. בסופו של דבר היא מכירה אותך הכי טוב, כבר כמה שנים. תפתחו את זה לדיאלוג בינכן. לגבי ההתלבטות עם ההריון לא מאפשר לך לעשות סיום טיפול- אז תשובתי שהיא שאולי, אולי זה אכן כך ואולי זה יהיה סיום שההריון נוכח בו ומסמל גם את המציאות בכלל- שתמיד נכנסת בסופו של דבר לעולם הנפשי שאינו יכול להשאר אף פעם מדויק ו"נקי" כפי שאנחנו רוצים או מפנזטים אותו. וחוצמזה...איזה יופי שההריון מתקדם כך :) שרק ימשיך. ליאת.
אני קצת חוששת להעלות את זה בטיפול, לא יודעת בדיוק ממה... גם אולי מאיך שהיא תגיב, גם שאני ייתפס כחוצפנית וחמדנית בעצם העלאת התהייה וגם ברמה יותר פנימית שקשה לי להסביר...כרגע אם נסיים במועד המתוכנן, על אף כל הקשיים וחוסר המותאמות של התזמון, אני לא אחווה את זה כדחייה, כי אני בחרתי את המועד הזה (כמובן לפני ההריון)...ויש לי פחד שכל שינוי גם אם הוא "לטובתי" לא יענה על התנאים המדויקים שרק בהם אני לא אחווה פרידה כנטישה...את מבינה למה אני מתכוונת? עד שהשלמתי עם פרידה אז עכשיו לשנות את זה...אבל מצד שני זה באמת תזמון מאוד לא מוצלח עבורי... תודה דורותי
מנהל פורום פסיכותרפיה
