בסוף היום

היי ליאת, מצטערת ששוב אני פה באותו עניין.. אולי לא יהיה לך מה להשיב, שהרי השבת על אותו דבר כבר בשבוע שעבר, אבל אני צריכה לספר קצת ואין לי למי. אז היום כנראה לא תהיה שאלה.. מקוה שבכל זאת תסכימי לנסות לכתוב משהו.. שוב היה קשה השבוע.. אני לא מצליחה ממש לדבר, ובמקום זה שוקעת ל"עולם מקביל", כך קראתי לו היום.. אני חזקה מאוד בדמיון ויכולה להעסיק את עצמי בו הרבה זמן.. היא מרגישה שזה כשרון או משהו מיוחד, אבל לי זה קצת קשה.. היום היה קשה במיוחד. אולי בגלל שבאתי מאוד-מאוד עייפה.. לא דמיינתי משהו מסוים אבל שקעתי במערבולת פנימית כזו, בין מציאות לחלום זה מרגיש, והנשימה שלי השתנתה וסחטה ממני מחשבות ורגשות, וגם בכיתי די הרבה תוך כדי, והרגשתי אשמה שאני לא מדברת מספיק. והעיניים נעצמו לי כל הזמן. ניסיתי כמה פעמים לדבר אבל כל פעם זה לא הצליח ועצרתי בעצמי. פחדתי.. והיו דברים שלא יכולתי לומר לה. התאפקתי שלא יצאו לי יבבות כאלה.. של בכי או של תחנונים אפילו.. זה מתיש. מתיש ומביך וקשה לחוות את עצמך ככה עם עוד מישהו. היא ביקשה שאנסה להכניס גם אותה, אבל איך מכניסים מישהו לעולם פנימי? הוא פנימי.. ככה זה לאחרונה, ואני לא יכולה שלא לחשוד שה"הצגה" הזו שמורה רק לה. ואז אני מתביישת ועוד יותר קשה לי לדבר איתה. אולי משהו בה מזמין את זה, או שאני זקוקה למשהו שרק כך אני יודעת לקבל, או מרגישה שמגיע לי לקבל. היא דיברה על דרכים נוספות להיות אצלה, הזמינה לשכב קצת על הספה, הזמינה אותי לבקש ממנה שתכסה אותי בשמיכה, והרגשתי נורא.. התכווצתי לגודל של כלום. זה היה בלתי ניתן לנשיאה. קשה לי להסביר למה.. הזמן נגמר פתאום וכשיצאתי החוצה גיליתי שאני צולעת. בלי סיבה. ורגע אחרי נוספו לי קביים.. :-( הדמיון הזה.. התיישבתי על ספסל לנוח ולנסות להתאפס. הגבול בין העולם הפנימי לחיצוני פחות חד כשאני אצלה וזה כבד. משהו גורם לי לעצום עיניים ולגלוש לעולם המקביל שלי.. היא נותנת לזה מקום, ואז זה בסדר ואז אני עושה את זה יותר ולא רק כשאני לבד. זה עושה אותי שברירית מאוד, כאן ולא כאן.. מאוד לבד.. שוב הריסוק הזה של אחריה, הבנייה האיטית מחדש, עד יום רביעי בבוקר ששוב כנראה אקרוס.. לא יודעת כבר איך להיות איתה בלי לשקוע לשם. בעל כורחי אני גולשת לעולם הפנימי ולא מצליחה להיות בחדר שלה בלי להיות בו. היום הרגשתי צורך לפתוח עיניים חזק כמה פעמים, כי לא הייתי בטוחה אם הן פקוחות או עצומות.. תחושה לא נוחה שאני רוצה להתעורר אבל נשארת בפנים בעל כורחי, רוצה מאוד ללכת הביתה ולנוח עם עצמי, אבל אי אפשר. ואני שומעת יבבות פנימיות חלושות, ויודעת שאותן אני צריכה לשמור בפנים, שזה יהרוס אותי לגמרי אם גם להן יהיה ביטוי, וזה מחליש. בסוף היום אני כבר לא צולעת וגם קביים אין.. בדמיון שלי אני רוב הזמן פצועה וזוחלת. אני חושבת שאם הייתי קוראת משהו כזה שכתב מישהו אנונימי וחסר גוף הייתי אולי נרתעת ונדחית. זה היה נראה לי מגעיל. נראה לי שאלך לישון קצת.. לילה טוב, ל.

נרתעת? נדחית? מרגישה בדיוק להפך. כ"כ מחוברת למה שכתבת, כ"כ מבינה בדיוק איך זה מרגיש. הצלחת להעביר במילים תחושות שהן כ" חמקמקות וקשות להגדרה. הרצון הזה להבלע פנימה את קוראת לזה לעולם מקביל אני קורת לזה לנבגיות, ועולם הדמיון העשיר והגדוש שקורא ומחכה בכל פרצה בסדר יום העמוס. כמה זה קשה שכל צעד קטן בעולה הקיים קשה ומצריך המון מאמץ ופוצע ומצריך קביים. הבניה מחדש אחרי כל פגישה והקריסה שאחרי והתסכול על כל מה שלא נאמר ועל תחושת הזמן המבוזבז, הייתי שם ואני חוזרת לשם (כנראה הבריחה מהטיפול לא עזרה להעלים את זה). רק עכשיו חזרתי מפגישה שבה לא הצלחתי לדבר להגיד את הדברים החשובים ורק חזרנו שוב על אותן מנטרות שפעם עזרו אבל עכשיו קהה כוחן. אין לי כח לשבת הזאת. אוף אוף אוף