הי ליאת

ספגתי הרבה דחיות השבוע ואני מחזיקה את עצמי בכוח שלא להיפגע ולהתמוטט ובכ"ז.. חשוב לי לציין שזה לא קשור לפסיכולוגית או לטיפול. זה הכל בחיים האישיים. הפסיכולוגית אומרת משהו מאד חשוב ונכון, שהכל חוזר לאמא שלי ולקשר הקלוקל בינינו, בו אני מרגישה דחויה ולא נאהבת. היא אומרת: תזכרי תמיד שהאדם מולך, שאת מרגישה פגועה ודחויה ממנו הוא לא אימך! את שמה את כל הפגיעות הראשונית שלך על האדם שמולך ומתנהגת ומגיבה כאילו זו שוב אמא שלך שפוגעת ודוחה אותך ומכאן את גם מגיבה בהתאם (באגרסיביות, בהיעלמות, בלהגיד בדיוק את מה שאת חושבת על הבן-אדם), מה שנתפס כלא ברור בעוצמות מצד האדם שמולך. אני בהחלט מסכימה עם זה ומרגישה כאילו פיצחנו את הגנום ומנסה בכל כוחי לעבוד על כך, להפנים את הדברים ולהשתמש בשיטות שלימדה אותי ובכלים שנתנה לי (כמובן שעוד לא הספקנו לעבוד על עשירית מהן), אך עדיין זה פוגע מאד מאד וצורב. היא אומרת: כל פגיעה/דחייה כזו נופלת על הפצע הפתוח ומגרה אותו יותר ולכן קשה לך להתמודד מול סיטואציות שאחרים מתמודדים איתם בקלות ולא לוקחים למקום אישי, כאילו שאין לך עור ולכן כל טיפה הכי קטנה מכאיבה לו-לך. אבל ההבנה עדיין לא מספיקה כדי שארגיש ממש ממש רע ואקח את הכל למישור האישי. זה היה באמת שבוע קשה עבורי ואני נלחמת בכל כוחי שלא להיכנע ולהיכנס למיטה ולחשוב ולהאמין שעוד רגע, עוד יום, עוד שבוע הכל יכול להתהפך, אבל האטימות של האנשים (לא רוצה להגיד רוע כי יכול להיות שבאמת אני 'אובר' רגישה והצד השני לא חושב שהוא מתנהג לא יפה עפ"י אמת מידותיו) מחלישה ומייאשת אותי כל פעם מחדש. אני יושבת מול המחשב וכותבת לך מתוך ייאוש. אני מנסה לקום ואומרת לעצמי: קומי, תעשי משהו, תדחיקי,אבל אני נשארת כאן תקועה ובוהה והדמעות כבר בקצה קצה של העין ומאיימות ליזול. אני מתגעגעת לסבתא שלי עד כאב! לפעמים אני כבר כ"כ רוצה להיות איתה! החיבוק החם והמגן שלה. סבתוש האהובה שתמיד קיבלה אותי ואהבה אותי כמו שאני וללא תנאים. סבתוש המגינה, הלוחמת עלי שעיניה האירו כשהגעתי אליה, שישר שלפה מהארונות ומהמקרר את כל הדברים הטעימים שאני אוהבת, שקנתה במיוחד עבורי! סבתוש שאיך שהייתי מגיעה היתה מפסיקה לדבר עם חברותיה בטלפון ואומרת בפולנית: אני לא יכולה להמשיך לדבר, ר...הגיעה, שלום! אני חולה מגעגועים! אני חולה. אני