חוויה כואבת

שלום ליאת, רציתי לפרוק וגם לשתף. פגשתי את המטפלת לאחר שרק עתה קמה משבעה... הבעתי את תנחומי ועוד כמה מילים ואמפתיה ואפילו חיבקתי אותה(לא עושות זאת בד"כ). היא אמרה שזה טוב בשבילה לחזור לעבודה ולשיגרה. עם זאת, לא יכולתי שלא לראות ולחוש את העצב הגדול שהיא חווה. זה היה כה ניכר עליה (מן הסתם). היה בה גם מעט חוסר סבלנות (כך נראה לי, אולי אני טועה בפרשנות). מאז הפגישה אני נושאת עימי משקל כבד של תחושות קשות. היא-העוגן שלי, כ"כ פגיעה וכאובה. אני יודעת שזו העבודה שלה, תרתי-משמע, גם להתמודד עם האבל של עצמה וגם לעבוד, כלומר לטפל באחרים ושניהם יחד. אני כואבת יחד איתה. קשה לי לחוות אותה בסיטואציה הזו. רעיון לדרך התמודדות? שלכם, ורד.

חוויתי משהו דומה עם המטפלת שלי. אני מאמינה שאם היא חזרה לעבודה זה מקום בו היא יודעת שהיא יכולה לחזור ושבזמן בו היא איתך בטיפול היא באמת קשובה לך ואיתך, אחרת הייתה לוקחת חופשה ארוכה יותר. מניסיון, עם הזמן, התחושה המוזרה תחלוף לה. אבל חשוב לדבר על זה איתה, להגיד לה שקשה לך לשתף כשאת רואה שהיא עצובה וששה לך שאת לא יכולה לעזור. בהצלחה

תודה לך 'בעילום שם' ראיתי את תגובתך במייל:) אוסיף ואספר שלאורך כל הפגישה חשתי שהתקשורת לא עובדת משני הצדדים, אני לא מצליחה להסביר את עצמי והיא לא מצליחה להבין אותי. פתאום דיברנו שפה אחרת. הרגיש לי זר, אפילו מביך. מיותר לציין שגם הרגשתי שאני 'מבלבלת את המח' עם השטויות שלי כשהיא עסוקה בדברים יותר גדולים... :\

הי ורד, רציתי לשתף אותך במשהו שקרה לי ואולי זה יעזור לך קצת. לפני כמה שנים הובהלתי לבי"ח לאחר כאבי בטן קשים שלא חלפו במשך כמה ימים. לאחר בדיקות רבות התברר כי יש בעיה עם אחת השחלות והוכנסתי במיידי לחדר ניתוח. יותר מאוחר ולאחר אחרי הרבה פשלות מצד הרופא שניתח אותי בבי"ח איכילוב הודיעו לי כי יש לי גידול ממאיר בשחלה!ויש לבצע ניתוח נוסף. כיון שכל ההתנהלות שם - של הרופא ושל מנהל המחלקה היתה רשלנית ביותר, סירבתי להגיע אליהם לניתוח וחיפשתי במרץ רופא אחר. לאחר הרבה בירורים הגעתי לפרופסור מדהים מדהים מדהים! מבי"ח הדסה עין כרם, שהתעקש לעשות ביופסיה נוספת ששלח לאיבחון למומחה מספר אחד בארץ והתברר כי הגידול אינו סרטני!! אמנם הוא גם לא היה לגמרי שפיר - מה שנקרא 'בורדרליין' (מצחיק, כי גם אני בורדרליינית..) ומכאן והלאה הוא טיפל בי והרגשתי שאני בידיים הנכונות ושאני סומכת עליו ועל כל החלטה שלו לגבי המשך הטיפול בי. נותחתי על ידו פעם שנייה (ולא איכנס לעומק הפרטים כיון שזה לא רלוונטי) ומאז נכנסתי למשטר קפדני של בדיקות תקופתיות אצלו, כיון שבכ"ז לגידול גבולי יש נטייה להתפתח לסרטני אם לא עוקבים ומטפלים. לאחר תקופה, התקשרה אלי מזכירתו וביטלה פגישה מבלי להסביר מדוע. כמובן שישר חשבתי שהביטול קשור איכשהוא אלי ולא הייתי רגועה, כיון שגם לא נקבעה במקומה פגישה אחרת. התקשרתי שוב למזכירה וניסיתי להבין מדוע הוא ביטל את הפגישה ושוב לא נעניתי. התקשרתי למזכירה אחרת (בקליניקה שלו בת"א) וממנה שמעתי כי בתו של הרופא נפטרה מסרטן השחלות!!!!!!!!!! זו היתה כמו פצצה לפנים!!!!!! הרגשתי כ"כ רע!!כי לאורך כל התקופה הוא רצה שאתחיל לקחת הורמונים ואני התנגדתי כי פחדתי שאחטוף בגללם סרטן השד וכל הזמן הייתי אומרת לו שאני מפחדת מסרטן, מסרטן, מסרטן וכל אותו זמן בתו היתה חולה במחלה הארורה הזאת וכמובן שהוא לא אמר על כך דבר (מקצועי לעילא ולעילא!). רציתי לבוא לשבעה, אבל לא היה לי נעים כי לא היתה בינינו כזו היכרות וחשבתי שבטח לא כל המטופלים-מנותחים שלו מגיעים ואולי הוא גם לא רוצה אותם בסלון שלו ובקרב המשפחה והחברים האישיים. חשבתי לשלוח מברק ניחומים וגם לא היה לי האומץ לעשות זאת. ואח"כ התחלתי לפחד שמא בשל הצער הרב והיגון הוא לא יחזור לעבוד, כי אם בתו נפטרה מהמחלה, איך הוא יכול בכלל לרצות לעזור לאחרים?? ואז גם התחילה החשיבה האגואיסטית שלי: מה אעשה אם לא יחזור לעבודה? לא אמצא עוד רופא כמוהו שאני כ"כ סומכת עליו ומעריכה אותו! לאחר כמה זמן התקשרה המזכירה ותיאמה לי תור חדש. לא ידעתי איך להגיע לפגישה הזאת! מה אגיד? איך אוכל לדבר על עצמי ועל הטיפול שלו בי אחרי כל מה שקרה? הגעתי ממש ברגליים כושלות, אמרתי לו את המילים הקלישאתיות של: משתתפת בצערך וכ"ו ואני לא אשכח את המילים שאמר לי: "הדבר הכי נורא להורה זה לקבור את הילד שלו". זה היכה בי בבטן! לא ידעתי מה לומר ומה באמת אפשר לומר על דבר כזה? האם יש משהו שיכול בכלל לעודד בסיטואציה שכזו???? המשך הבדיקה התנהל רגיל והוא הפגין מקצועיות כתמיד ותודה לאל שעד היום הוא עדיין עובד (הוא עבר כבר את השישים לדעתי) ונשאר חביב ואנושי ומקצועי בעת ובעונה אחת! נכון שכירורג זה לא מטפל, אבל עדיין אני חושבת שזה נכנס לאותה קטיגוריה של אנשי מקצוע שממשיכים לעבוד ולתת מעצמם לאחרים גם לאחר שעוברים אסון פרטי קשה מאד. אני חושבת שאלה שלא היו מסוגלים להמשיך ולעבוד לא היו עושים זאת בכוח ולוקחים אחריות על הנזק שיכול להיגרם כתוצאה מכך (אם בטיפול רפואי כושל ואם בטיפול נפשי כושל) ולכן העובדה שהמטפלת שלך חזרה לעבודה מוכיחה שלמרות האבל היא רוצה ומתכוונת להמשיך בעבודתה וכך גם אמרה לך - לחזור לשיגרה. מאד ייתכן כי יהיה לה קשה בהתחלה ותמשיכי לראות בה את העצב, דבר שהוא מאד טבעי למי שנמצא באבל, אך לפי מה שקרה לי עם הפרופסור הם יודעים לעשות את ההפרדה בין המקצוע לחיים האישיים ואני לא חושבת שהיא מצפה ממך או מכל מטופל אחר לעשות משהו מעבר להבעת השתתפות אמיתית בצער ובאובדן. ברור שאת יכולה לומר לה את מה שכתבת כאן ולשתף אותה כמה כואב לך לראות אותה במצב הזה, אבל לדעתי כדאי גם איכשהו לחזור למתכונת הרגילה של טיפול ובכך אף לאפשר לה לחזור לעבודה, שבסופו של דבר אולי זה הדבר שהיא באמת הכי זקוקה לו. חשוב לי גם לכתוב לך שאני מאד מבינה את ההתלבטות שלך באשר לאיך להתנהל מולה וכמה קשה לך לראות את העצב שהיא נתונה בו ולדעתי זה מעיד על הרגישות הרבה שלך לאחר. אני בטוחה שאחרי כמה פגישות אתן תחזרו למתכונת הרגילה והיא תמשיך להיות העוגן שלך כפי שהיתה עד עתה ואני גם בטוחה שהיא מרגישה עד כמה אכפת לך ממנה ועד כמה את איתה בכאבה.

ורד, כמה עצוב שהזדמן לך לחוות את המטפלת באחד המקומות הפגיעים ביותר בחיי אדם. פעם אמרתי לפסיכו' שלי שאנשים לא צריכים לטפל באנשים. גם היא נתפסה בעיני בזמנו כפגיעה. להבדיל -בהיותה בנסיבות שמחות דווקא. כפועל יוצא ממצבה, הרגשתי סדקים ביכולתה להכיל אותי. בדיוק כמו שכתבת, היא העוגן שלך. בכלל, מתוך החוויות שלי עם גורמים טיפוליים, ככל שידעתי עליהם יותר פרטים, כששתפו אותי במצוקותיהם (והיו להם רבות.. לצערי) משהו בחוויה שלי כמטופלת, כנתמכת בהם,כמסוגלת לקבל מהם הכלה- התקשה עלי לקבל מענה הולם. כאילו פג הקסם. בהינף יד- מרגע הידיעה.הם הפכו בתפיסתי המעוותת מכל-יכולים, לפגיעים, "לא שווים" (קשה לי לומר זאת, אך זו האמת..). הרגשתי שבעת כזאת,התהפכו היוצרות ואני זאת שצריכה ל"שמור" עליהם.וכך התחלתי לוותר על היכולת שלי לקבל מהם עזרה והגדלתי לעשות ונרתמתי בכל כוחי לעזור להם. לרגע הרגשתי מסופקת , אך רק לרגע. כי לאחר מכן הרגישו רגשות של אובדן וחוסר אונים. מצ"ב לינק למאמר שמתייחס באופן מסויים לסוגיה שהעלית. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4066005,00.html עצתי לך - זכרי בכל פגישה שאת הגעת כדי לטפל בעצמך ולא בה. שהיא שם עבורך. חשבי על פעמים שקדמו לאובדנה, שאולי הגיעה לפגיש וכבר אז דאגה לאותו בן משפחה ואת כלל לא ידעת. אני יודעת שזה מאד קשה לעשות את הסוויץ' הזה. במיוחד שהיא יקרה ללבך. כנראה, כמו שכתבה לך ליאת, תוכלי ללמוד מהמקרה המצער הזה עוד משהו על עצמך .היו פגישות רבות שלמרות שראיתי את קשייה, יכולתי לפעמים להתעלם ולהתרכז במה שעובר עלי. לקחתי מזה גם משהו להתמודדות העכשווית שלי עם קשייה של אמי. הזמן יעשה את שלו. שיהיה הכי קל שאפשר - לשתיכן. אגב, היום כבר חושבת ומרגישה שלמרות הקשיים והמורכבות , טוב שאנשים מטפלים באנשים... דנה

תודה ליאת ותודה לא.ג ששיתפת, וואו, סיפור לא פשוט... דנה, תודה על השיתוף והכתבה. הרבה חומר למחשבה. יביך אותי לדבר איתה על כך כשהכל טרי, אני מניחה שכרגע אתן לדברים לזרום או אסביר בעקיפין שבפגישה הקודמת לא היתה בהירות בתקשורת ואבדוק את תגובתה, ורק מאוחר יותר, עוד כמה פגישות בטיימינג המתאים אפתח את הנושא... אני מבינה שזה חשוב.