שלום ליאת,

המטפל שלי אדם מאד מיוחד, אני מעריכה מאד את המקצועיות ,האחריות,הסבלנות והנכונות,ויכולתי להוסיף עוד רשימה ארוכה... הוא אדם רציני שקול ומחושב, אני טיפוס סוער וטמפרמנטי. כך שאני בהחלט חשה שהוא מספק לי יציבות ושלווה. אני בטוחה שאני לא אותה אחת שהתחילה את הטיפול לפני שנתיים, בהחלט רקו שינויים טובים בדרך. אבל אחת לכמה זמן אני נופלת למקום הזה,של" לא יכולה יותר" אני לא מסתפקת בלהרגיש טוב בחדר, אני רוצה ,ממש זקוקה, לשמוע מילים מפורשות. רוצה לקבל סימוכין לתחושות שאני כלכך רוצה להאמין בהם:שאני אהובה רצויה ומוערכת. שהוא נהנה לעבוד איתי.מקווה שכך. וכן, באותם פעמים שאני נכנסת ללופ הזה אני מעלה את זה בחדר, מדברת, מסבירה מתארת מדגימה, והוא מכיל, ומבין ותומך ומעודד.אבל... להגיד את מה שאני רוצה לשמוע, זה לא. אז אני יודעת שיש גישות,ויש סגנונות. ועדיין כ"כ קשה לי. איך יכול להיות שאדם יושב שנתיים עם מישהי,ואני דווקא מחזיקה מעצמי,(ואף נתפסת כך בחברה)בעלת נוכחות חזקה וכריזמטית, ולא אומר לה כלום, למרות שהוא יודע שהיא כ"כ רוצה לשמוע, האמנם מה שמונע אותו מלומר,זה המקצועיות והסגנון, או אולי הוא פשוט כ"כ ישר ,וכל כך לא מפזר מילים באוויר (וזה באמת נכון),כך שהוא פשוט לא יוציא משהו שהוא לא אמת או לא יכול להתכוון אליו. אז אולי אני לא באמת חביבה בעיניו כמו שזה נראה לי? בכל פעם שהחור השחור הזה מעמיק אצלי, נראה לי שאין לי כוח יותר להמשיך, ואני חייבת להפסיק. אבל באמת שאני עצובה להרגיש ככה.לפעמים אני מרגישה שאני ממש נאחזת בטיפול בכוח, ואז אני שואלת את עצמי: אבל למה? אם כלכך קשה לי, אולי אני לא צריכה להיות שם יותר...אולי אניסתם פחדנית, חוששת משינויים, ולכן נשארת. לא אוהבת את התחושה הזו שאני ממש סוחטת את הלימון (המטפל) בכדי לקבל כמה טיפות... מה דעתך? .