כאבי תופת (מכתב שלא נשלח)

אני לא רוצה שתהיי בסבל בגללי, וגם אני לא רוצה לסבול. את מאוד משמעותית בחיים שלי ולכן הכאב שלי מאוד עוצמתי. עברתי ועודני עוברת המון קשיים בטיפול, אבל למרות הסבל, בתוך תוכי תמיד האמנתי שהכל זה למען התפתחות וצמיחה. כמו שאמרתי לך בפגישה, גם אם אני לא תמיד אומרת ומביעה את האמונות שלי, הן קיימות בכל מקרה. אני כמו ילד שקשה לו להביע – הוא רוצה, הוא צועק, כועס, משתולל, קשה לו להביע את אהבתו באופן וורבלי. וכמו השלט שהכנתי לך, את יודעת ש"אין ילד רע, יש ילד שרע לו". מאז שאני בטיפול הזה, אני ילדה. אני עובדת, מתנהגת כלפי חוץ כמצופה מאדם בוגר, אבל אני ילדה שצריכה את אמא. את מלווה אותי לכל מקום – את איתי באוטובוס, בעבודה, באיזו התלבטות שצצה לי, את איתי כשאני רואה סרט, כשאני לומדת, כשאני הולכת לישון. את מכסה אותי, רבה איתי, מחבקת אותי, עוצרת אותי, מונעת ממני, מלמדת אותי. את כל הזמן איתי. ואת גם נמצאת מול המכתב הזה. אני רואה אותך מביטה בי בחמלה וסולחת לי על הטעויות, כי לילד סולחים. לא עוזבים ילד כי הוא "ילד רע". אני מתעקשת על הטיפול הזה, על התיקון, כי אני יודעת שאני שוגה ושיש לי מה ללמוד, ותאמיני לי שהנשמה שלי ממש בוערת עם כל טעות שאני עושה. בכל פעם שאני שוגה, אני כועסת על עצמי, מאוד. במהלך החודשים האחרונים בהם חזרתי לטיפול, עמדתי במבחנים די בהצלחה. עבדתי על עצמי כדי למתן את התגובה. רוב הפעמים, גם כשהיו הפסקות של שבועיים בין טיפול לטיפול, כלל לא יצרתי איתך קשר, לא היה לי צורך בכך, התגעגעתי אלייך בסבלנות. כשכעסתי מאוד, כתבתי לך כשלוש-ארבע התכתבויות טלפוניות. את עצרת אותי, ולמרות הכעס העצום והבערה שלי, הצלחתי לעצור בזמן, לא להגזים. אחרי שהכעס שכח, שמחתי שבלמת אותי, שהצלחת לשמור עליי. עד היום לא אמרתי לך את זה, שוב – כי עדיין קשה לי להביע את עצמי באופן וורבלי, קשה לי להגיד תודה כשעדיין אין לי אמון וביטחון מלאים. לוקח לי זמן לבטוח. מעולם לא היתה לי דמות יציבה שיכולתי לתת לה את כל אמוני. במהלך עשרת החודשים שבהם אני שוב בטיפול, כתבתי לך רק שישה מיילים, שלושה מהם היו בנוגע לטראומה שעברתי עם אמא שלי. לא כל יום אמא נכנסת לכלא. השופטת גזרה עליה כמה חודשי מאסר, היא צרחה, התעלפה, פרפרה. כל הילדות חזרה אליי – הריבים בין אמא לאבא, הצעקות, ניפוץ השמשות, האיומים, הבריחות מהבית, הנטישה. הייתי אותה ילדה שנשארה מיותמת מהורים, בודדה, מוזנחת, לבד בבית, בלי אוכל, בלי מים, בלי חשמל, יושבת בחשיכה, עוטפת את עצמי עם שמיכה, חולמת על אמא ועל בית. בית שאינו רק פיזי, אלא בית פנימי – מקום רגוע, עוטף ואוהב, בית שהוא אמא והגנה. כעסתי עלייך שלא התקשרת לשאול לשלומי ביום גזר הדין של אמא שלי . אני לא מצפה ממך שתיצרי עימי קשר מעבר לשעות הטיפול, אלא רק במקרים חריגים. מאוד כעסתי ולכן כתבתי לך. זהו כעס לגיטימי כלפי מישהו שיקר לך ושאתה אוהב. גם הפעם, לפני שבועיים, כעסתי. אחרי חודשיים שבהם לא היו לנו פגישות רציפות בעקבות יציאה שלך לנופש ובעקבות החגים, ביטלת ברגע האחרון פגישה, וזאת לאחר ששבועיים ציפיתי לראות אותך, התגעגעתי אלייך, רציתי לספר לך מה עובר עליי. הידיעה ששלושה שבועות לא אראה אותך, היתה מאוד קשה בעבורי. הפעם קצת איבדתי את הבלמים, הסימוסים שלי חרגו מהרגיל. כתבתי לך דברים מאוד קשים: שביטול הפגישה היה מכוון כדי לבדוק איך אגיב, שזאת מניפולציה, שאת מתעללת בי ועושה ניסויים בבני אדם. יריתי ללא הבחנה. כעסתי עלייך, והכי כעסתי על עצמי – שלא עמדתי במשימה, שלא יכולתי להתאפק. עשרה חודשים נהגתי באיפוק יחסי, התאמצתי, נלחמתי, אבל הפעם היה לי קשה. אני רק בן אדם ואי אפשר לתקן התנהגות של מעל שלושים שנה בעשרת חודשי טיפול. זה לוקח זמן. האם לא מגיעה לי מחילה על שנפלתי? האם הפעמים הקודמות בהן הצלחתי לבלום את עצמי מהסלמה של תכתובות לא ראויות להערכה? את לא יודעת כמה שהיה לי קשה, אבל בכל זאת הצלחתי. אל תראי זאת כדבר מובן מאליו. אני יודעת שאני אדם לא קל. לא קל להתמודד עם מטופלת מודעת, בטח לא עם מטופלת שלומדת פסיכולוגיה. הכי קל זה עם מטופלים שבאים כטאבולה ראסה, אני יודעת את זה. אני באה עם הרבה הגנות, גם בגלל נסיבות החיים שלי וגם בגלל הידע שלי. אני בכלל לא קלה, אני יודעת היכן הנקודות הכואבות, היכן ללחוץ. יש לי אינטואיציות חזקות, את זה גם את אמרת לי. אבל שום דבר לא מכוון, הכל אצלי נובע מתוך כאב, מתוך התגוננות, מתוך ניסיונות נואשים לזכות באהבה ללא תנאי. אני מצטערת אם פגעתי בך. אני יודעת שלמרות שאת מטפלת, את קודם כל בן אדם. ואני יודעת שבדרך כלל נפגעים הכי הרבה ממי שיקר לנו. הייתי רוצה להאמין שלמרות הכל אני יקרה לך, שזו לא פנטזיה. בפגישה האחרונה הרגשתי שאת ממש שונאת אותי, אמרת לי דברים נוראיים, הבנתי שאני המטופלת הכי גרועה שלך. בפגישה של שבוע שעבר אמרת שאנחנו מסיימות את הטיפול בעוד חודשיים, שאת לא יכולה יותר. מאז עולמי חרב. להינטש בפעם השנייה, אחרי ציפיות כה רבות ותחושה שהפעם זה יצליח, זו ממש התרסקות. הקאתי את הנשמה בפגישה הזאת, הוצאתי כאב של שנים החוצה, התחננתי אלייך, מעולם מיתרי הקול שלי לא פעלו ביתר שאת, באינטונציה כואבת כזאת. זה היה כל כך חזק ומזכך, ממש קתרזיס. בסוף הפגישה הושטת לי יד, נתת לי חיוך אוהב ואמרת לי "בואי". התחבקנו כמו תמיד. אין כמו החיבוק שלך. בקול של ילדה, בתוך שיערך, ממש התחננתי, יבבתי. "אל תעזבי אותי, בבקשה, אל תעזבי אותי". המשכת לחבק אותי כמו אמא. כשהגעתי הביתה דיברנו, שאלתי אותך אם יש אופציה שאשאר בטיפול אם יחול שיפור במהלך החודשיים האלה. אמרת לי שאת לא יכולה לענות לי על זה כרגע ושאלת אותי "ומה, תדרכי על ביצים בכל פגישה?" אמרתי לך שבכל מקרה אני לא יכולה לזייף. צחקת על זה והסכמת איתי. היית כל כך נעימה ורכה. בסוף השיחה קראת לי "מאמאל'ה". זה עשה לי כל כך טוב על הלב. הבנתי שיש תקווה, שאת עושה את הכל באהבה, שאת כמו אמא שמחנכת את ילדתה. נסכת בי תקווה שהטיפול ימשיך. כל השבוע הרגשתי טוב. כרגיל, הלכתי לישון איתך בלילה, חיבקת אותי. למרות הטלטלות וייסורי הנפש, ידעתי שאני עוברת הכל למען מטרה אחת – ללמוד לבטוח ולאהוב מחדש, ללמוד להיקשר, ללמוד לבכות ולפתוח את הלב. שלשום היתה לנו פגישה. כל תקוותי שוב היו לשווא, כמו כל התקוות בחיי. אמרת שהטיפול הזה מסתיים בעוד חודשיים, שאין סיכוי שהוא יימשך, שאת לא יכולה לטפל בי, שהרי אני כל הזמן מתלוננת לגבייך. עולמי נחרב. רק לפני שבוע היה עוד סיכוי. אמרתי לך שהפעם לא אוכל לשאת את הפרידה, שאחרי כל מה שעברנו לא מגיע לי להינטש שוב. הבעתי בפנייך שלא אוכל לשאת זאת, שהפסקת הטיפול היא גזר דין מוות בשבילי, שלא אוכל להתמודד עם הכאב הזה ושארצה למות – בשבילי ובשביל כל המטופלים שחווים נטישה. אמרתי לך שלא אכפת לי להיות הקדוש המת, זה שמדבר בשם כל המטופלים הפגועים, שהכל צריך לצאת החוצה לתקשורת, שהגיע הזמן שמטפלים יבינו את גודל הסבל של המטופלים שנותנים את כל כולם לטיפול, ולבסוף, לאחר שהם שרויים ברגרסיה ובתלות, הם נזרקים. מעולם לא ניסיתי להתאבד, אבל הכאב הוא כבד מנשוא. חשת איום מדבריי, צעקת עליי, אמרת לי דברים קשים. לא רציתי שתפחדי ממני, רק דיברתי מהלב, מתוך כאב אמיתי, מתוך מצוקה של ממש. אחרי שצעקת עליי אמרת לי שהתפרצותך היא דוגמה חיה למה שאני גורמת לך ולסיבה שהטיפול לא צריך להימשך. את מאוד נבהלת מכך שאת מפגינה מולי חולשה, אבל כבר אמרתי לך בעבר שאני לא רואה חולשה בתגובות הכעס שלך, גם את בן אדם. את עובדת במגוון שיטות טיפול, ביניהן בגישה ההתייחסותית. לפי גישה זו, הטיפול נסוב סביב הקשר האותנטי והספונטני בין המטפל למטופל. אינני מתרגשת מתגובות ספונטניות, נהפוכו – אני רואה בהן אנושיות. אני רוצה לצמוח ולהתפתח, לזנוח את הכעס ולהנביט זרעים של שמחה. כבר ראית גם רגעי שמחה והומור שלי. לא הכל היה צבוע בשחור. אני אוהבת אותך. אני מבקשת ממך שלא תעזבי אותי. את מטפלת, לא אדם מן הישוב שרוצה להיפרד. אני עוד לא מוכנה לפרידה, אני עדיין בשלב תלותי, עדיין מתקלפת. תחשבי על אפרוח שבוקע מהביצה. הביצה כבר התקלפה, אבל החור עדיין קטן והאפרוח לא יכול לצאת. אל תשאירי אותי בתוך הביצה. תעזרי לי לצאת, ללמוד, לעוף. תני לי את ההגנה הזאת לפני שאלמד לעוף. אני עדיין גוזל לא מפותח.

שלום אפרת, אין לי מה לומר לך מלבד לומר שזה קשה וכואב אבל זה יעבור, את תתגברי. לי נראה שאת צריכה למצוא מטפל/ת אחרים. לדעתי האישית עדיף אולי פסיכולוג גבר, משום שגברים הם "פחות אמהיים" ובהכללה גסה יותר שומרים על גבולות ברורים. מאחלת לך ימים טובים ושקטים. נעמה

הבעיה הגדולה שלי בחיים היא אישיו לא פתור עם דמות אם ולא אוכל לפתור זאת עם מטפל גבר. לצערי, אני לא בוטחת יותר בשום איש מקצוע. גם לפני שהגעתי למטפלת הזאת לא חשבתי שאפנה לטיפול,זאת לאחר ניסיון אישי מר מהעבר (שבו המטפל המתמחה עזב אותי באמצע טיפול כי הוא היה בסוף ההתמחות והיה צריך לעבור מבחנים ולקחת חופשה ארוכה) + התנדבתי בעבר תקופה די ארוכה בבי"ח של בריאות הנפש, השתתפתי באינטקים ופגשתי מטפלים שמעולם לא הייתי מפקידה את עצמי בידם. חשבתי שאני סוף סוף בידיים טובות, והנה, שוב אני נעזבת. זה כאב בלתי יתואר. זה אולי מפליא לשמוע, אבל אני בעצמי לקראת סיום לימודי פסיכולוגיה, ובגלל שאני רואה מה קורה בתחום בריאות הנפש, הבטחתי לעצמי שאפנה לאפיק אחר. אני אומרת את זה בצער, אבל ככה זה, זה המצב. תודה לך על ההצעה.

..קראתי את מכתבך הזועק ונשארתי באלם..ללא מילים. הרגשתי מחנק בגרון.עדיין מרגישה.. כ"כ רוצה לחבק אותך ברוך,לעטוף אותך וליצור חייץ בינך לכאב .. דפי.

גם אני ללא מילים. לא יודעת מה עוד להוציא. הכל כואב. מתנדנדת בין האהבה לכעס, בין הלהרפות לצדק. פשוט חתוכה. תודה על ההזדהות.

מכירה את השיר? נראה לי מתאים...בערך כמו שדפי כתבה...תחזיקי מעמד..כלנו מבקשים הגנה בטיפול יכול להיות שבאמת יתאים לכן לסיים וזה קשה וכואב אך את תתגברי...ואת רוצה לצמוח ולהתפתח כנראה שזה גם מחיר ההתבגרות והצמיחה...

קראתי את השיר, הוא באמת מרגש. הלוואי והלמידה שלי היתה מדמות רכה כמו העץ הזקן. אני נשארת עלה נידף ברוח.

היי ליאת, האם את באמת חושבת שמה שהכי חשוב הוא שפרקתי את הכאב בכתיבה? זה אכן חשוב, אבל מה לגבי הסיטואציה? מה לגבי התחושות שהעלתי? מה לגבי הלאה?