שאלה ש מטרידה אותי

למה מסתכלים על "נטיות אבדניות" כבעיה? למה שמסתכלים על מישהו שלא רוצה לחיות כאילו שהוא חולה נפשית? הרי ברור שלאף אחד אין באמת תשובה אמיתית לגבי משמעות החיים - ואם לשפוט בצורה מאוד יבשה ממה שאנו יכולים לתפוס ביקום אז הרי שאין באמת משמעות מעבר לשגשג - מקסימום להתרבות ולהרקב בסופו של דבר ("מעפר באת ולעפר תשוב" די מתאים כאן). אני בעצמי המון פעמים מדוכא מהעובדה שיכול להיות שהתודעה שלי היא פשוט תוצר לוואי של תהליך אבלוציוני עם המון שלבי ברירה טבעית - שבסופו של דבר אמורה לעזור לגנים שלי לשרוד. זה לא מספק אותי, גם לא מפחיד אותי. פשוט מדכא אותי. כמו משחק מחשב ארוך שאתה יודע שבסוף יהיה GAME OVER. אמנם המשחק יכול להיות כיף טוב, אבל קשה להתעלם מהסוף שמגיע. אני מקווה שאני רואה דברים לא כשורה, ואולי כאן תאירו את עיניי.

ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו אז משהו מת בנו (משהו כזה) מכיר את השיר? בגלל זה החיים המוגבלים הזמניים, הם ערך עליון מקודש וכיו"ב. תחשוב בעצמך איך היית מרגיש אם חבר טוב שלך היה מודיע לך שהוא הולך ביום זה וזה מסיבה זו או אחרת להתאבד ? החיים ברווח שבין העפר שממנו באנו ושאיליו נשוב, זה מה יש, ההיפך מזה זה האין. וברווח הקטן הזה יש לפעמים הרבה מאוד, הרבה מאוס סבל וכאב אבל גם יופי, כל מיני חוויות ורגשות. היצר לחיות קיים בכל היצורים החיים, וזה מה שהופך אותם לחיים. ומלבד זאת אתה לא חייב להסכים לגמרי עם הברירה הטבעית, עצם התהיה שלך מצביע על כך שיש כאן עניין של בחירה.