מה שלומך? :-)

היי ליאת, מה שלומך? (זוכרת אותי עדיין? מרגישה כאילו לא הייתי פה יובלות..). הייתה לי תקופה קצת קשה, אבל עכשיו משתפר קצת. לאט לאט.. את נשמעת עסוקה יותר מפעם, או אולי עייפה קצת? מקווה שאת בטוב.. :-) נהנית מרוחות הכרמל, בזמן שהאויר במרכז הארץ מתחיל להפסיק לזוז הרבה.. :-) (כולי קנאה). רציתי לשאול אותך משהו קטן.. (בסדר?) אני לא יודעת לשתף את המטפלת שלי בפרטים מהיומיום שלי.. זה תמיד לוקח לי מלא זמן, אני תמיד מרגישה מגוחכת לספר או לשמוח על דברים קטנים שקורים. הצנזורה הפנימית שלי מסרסרת לגמרי, כך היא אומרת.. אני גם לא יודעת להתפלש קצת במרחב בחדר.. גם זה משהו שהיא אמרה. אני תמיד יושבת מכווצת. לא אעיז לעולם להניח ראש, למשל, למרות שהיא הציעה. אני מיד מרגישה מכוערת נורא, מעוררת גועל, שמנה וגרוטסקית (למות שאני רזה), מגוחכת. את חושבת שזה כשלעצמו יכולה/צריכה להיות מטרה טיפולית ראויה: לשתף ביומיום, לקפצץ בעליצות, להתרגש בקול רם, להניח ראש..? עם אנשים אחרים, מלבדה, אני לא נוקשה עד כדי כך עם עצמי.. (איכשהו, אנשים תמיד אומרים לי שאני נינוחה, רגועה, שלוה, מסתדרת.. :-) רחוק לכיוון השני..). האם מטרה טיפולית יכולה להיות לגבי משהו שקורה לי רק איתה? זה לא שזה תלוש ממני, ההתנהגות הזו, פשוט מחובר מאוד לאיזה חלק קמאי/ילדי שלי. כך תמיד הייתי פעם (וכך אני כשקורה משהו לא צפוי..). אז מה דעתך? שאשקיע בלעבוד על עצמי להצליח לעשות את הדברים הקטנים לכאורה האלה איתה/אצלה? דרישת שלום ולילה טוב :-) לילך

תודה ליאת :-) צודקת, מרחוק קשה לדעת.. (האמת שגם מקרוב לא פשוט, אבל בסדר :-) שתהיה שבת נעימה, (ושמחה על עסוקה ממקום טוב) לילך

  אהלן לילך, שמתי לב שלא היית כאן זמן מה. יכולה לשער, שאיני היחידה. שמתי לב גם לשינויים, המעוררי חרדות, נו, מה לעשות, במרחב הזה. בפורום. אגב, חשבתי על כך שהבקשה הגלויה או הסמויה (המוכרת לי גם בי) לרחרח ולדעת אודות המתחולל בשטח, והאם הוא בלתי תלוי או קשור אלינו, גם הוא מבטא, בעיניי, ניסיון להשיג יותר שליטה, כביכול. אולי גם בגלל קושי יחסי עם נפרדות, עם אי ודאות. כתבת, ועיינתי, ושוב, למקרא דברייך (נו, טוב, אני ממחזרת קצת), נזכרתי ב'בריון' ההוא שמתגאה לו, שהוא מה זה גדול וכל יכול. כאילו יש לו כוחות-על שכאלה: לסרס לחלוטין ולהתרברב בכך; ללגלג בהנאה משונה; לעוות ולטשטש גבולות. וכמו שאני נוטה להזכיר - לפעמים הקול הוא בן צמד לקנאה שמתעוררת - קנאה במשהו נעים, עדין, רך, טוב ויפה, מתמסר, מקבל תלות, אינטימי, קרוב אך נפרד, שלם. (רשימה חלקית של כל מיני דברים שמודגשים מונים רבים, לדעתי, בהיותך בתוך החדר של השיחות). מאידך, נו, את כבר יודעת, אני גם נזכרת שהחבריקו הזה קיבל מימדים די אנושיים ופרופורציונליים, ממש אצלכן בשיחות. הוא אולי חלק קטן, אבל כנראה שלפעמים ובעיתויים מסוימים יודע לעשות הרבה רוח, לתבוע, ואז הוא, כביכול, משמעותי יותר. נראה לי שאם מרגישים לפעמים כמי שנכפה עליו לומר דברים (/להתנהג), והם אינם נעשים מבחירה, אזי אני מאמינה שמרחב החיים והנשימה מרגיש מצטמצם. כשמידי מידי בתחושה, כשמרגיש כבול במיוחד, אז גם משהו הופך להיות אימפוטנטי. הייתי מאד רוצה להאמין שיימצא המרחב שמתיר. במובן הרחב והכללי יותר, ולאו דוקא ספציפית בחדר של השיחות. אעז לומר, שלתחושתי, יש פה לב, ואותה הספירלה המפורסמת. מילים מעולמי, ושיהיה שבוע טוב, א.ה.

היי א.ה. באמת לא הייתי תקופת מה. לא לגמרי בטוחה שממש חזרתי עכשיו :-) לא יודעת. גם את לא היית פה זמן מה. קיויתי שאת בסדר. (הנה, רואה שהייתי? :-) פשוט דמומה..). האם את שומרת את ההודעות או זוכרת אותן? תמיד מדהים אותי מחדש איך את מצליחה לזכור ולהזכיר את הדברים המתאימים בזמן הנכון.. גם לגבי א' אני תוהה תהיות דומות.. האם ב-10 הדקות שביני לבין זה/זו שאחריי היא גם כותבת לה רמזי זכירה? (אין סיכוי..) אז מתי? כן, המאצ'ו שלי תקיף, וכן, הוא כבר שונה בתקופה האחרונה. אבל לשתף ביומיום תמיד היה לי קשה.. לבשתי התבדלות ותחפושת-גאווה או רוגע יותר מדיי שנים, עד שאני כבר לא יודעת לשתף אותה בפסיק בלי להרגיש שאני בוגדת בעצמי, מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה.. גם כשלא מדובר בתחתונים וחזיות, אפילו רק מעיל או כובע. רק להזכיר שיש לי מעיל וכובע זה כבר מרגיש כאילו הוצאתי החוצה סודות. איך אנשים מתנהלים בחופשיות? אני באמת לא יודעת.. (ואיך לא נמאס לה ממוזרות הזאת שלי, גם את זה אני לא יודעת). את יודעת, כמעט קראתי לך 'איילת', בחיבה, וזה היה לי מוזר מדיי לקרוא לך בשם 'רגיל'. להפוך אותך ל'כמו כולם'. 'אשת' או 'א.ה.', או שמות קדומים ממני, כאילו מבדילים אותך קצת, שמים אותך על מישור אחר, נקי יותר אולי.. מוזר לי לראות אותך בלבוש רגיל ויומיומי, ג'ינס וחולצה, סתם 'איילת'. רגיל וישיר ופשוט. מחקתי את הפסקה הזאת כשכתבתי אותה בתחילת ההודעה שלי, והנה היא הופיעה שוב.. אולי היא קשורה אליי בכלל, ולא אלייך. לא כל כך קל לי לאחרונה.. החיים מרגישים לי חד פעמיים, אבל בלי הייחוד שבזה. סתם חד-פעמיים, כמו צלחת מלוכלכת, או כוס. משתמשים-זורקים. בלי סנטימנטים בלי משמעות. חיים, מתים, לא כזה קריטי. (אלה לא מחשבות אובדניות, אם תשקלי, ליאת, מה לעשות עם המילים האלה). פשוט אם אהיה או לא, או אם אהוביי יהיו או לא, זה ממש לא קריטי. המון דברים חסרי משמעות. גם המילה "אהוביי" פתאום נשמעת תלושה. (מי הם?) אולי, א.ה., את האדם הנכון לשאול אותו איך מתמודדים עם התחושה שיותר מדיי זמן עבר בשוטטות ואני לא בטוחה כבר שאמצא את הדרך שלי ממש למישור של כולם. ואם לא אמצא- אז מה שווה הכל? לאן דוחפים את תחושת הגאווה כשמגלים שהיא גאווה מדומה? ביאסתי? :-) נראה לי שקצת.. אם לא מתאים לך עכשיו לדבר על זה, זה בסדר גמור. אחכה לא' ואנסה שוב.. תודה שבאת לפגוש אותי בחצי הדרך, (חברתך הותיקה) לילך