ליאת - שאלה קשה
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
מהרהרת ביני לבין עצמי, אם מי שעוסק במקצוע טיפולי, באמת מודע לפוטנציאל שיש לו לבנות אבל גם להרוס - חיי אדם. ה"מילה" כשלעצמה , היא כלי. ממש כמו נשק בידיו של לוחם. הנשק נועד להגן , אך הנשק יכול גם לפגוע. לפעמים כדי להציל , אולי בעצם תמיד בכדי להציל, השאלה היא רק את מי ?! האם המטפל והמטופל הם באותו הצד ? למה בטיפול יושבים ממול ולא ליד ? מי משגיח עליכם המטפלים? מי שומר עליכם כדי שתוכלו לשמור גם עלינו ? ומה אתם עושים כאשר אתם יודעים שטעיתם? התוכלי ל"התפלסף" עם השאלה , מבלי לנסות להבין את המקור הקונקרטי :)? אני מעוררת אותה לא רק מתוך ניסיוני אלא ממה שאני חשה משאלות ומתגובות של משתתפים , במגוון פורומים של תמיכה ברשת, הנמצאים בתהליך טיפולי. ממה שאני מרגישה גם מתגובות או מהתעלמות של מנהלי פורום. אני יודעת שאת שוקלת מילותייך ברצינות, כך גם נראות תשובותיך. זו הסיבה שאני מפנה אליך השאלה. סקרנית לשמוע דעתך. תודה, דנה
היי דנה, בחרתי כן לענות לשאלתך משום שהיא נראית לי חשובה ועשויה לעניין רבים מקורי הפורום.(אפרופו בקשתך הנוספת, אותה קראתי...מקווה שזה בסדר מצידך). כמו כן, אתייחס לזה אכן במובן יותר "פילוסופי" ולא אשאל אותך מאיפה היא באה. :) אני חושבת שאת צודקת ולמילים יש כוח רב. מילים פוגעות לעיתים יותר ממעשים, בהחלט. אבל, חשוב להבחין בין תהליכים שקורים בתוך טיפול שעשויים לעיתים להיות קשים, כואבים, וכתוצאה מכך גם לעיתים פוגעים בחווית המטופל לבין פגיעה מכוונת, חסרת אחריות, חסרת כיוון ועוד. לדעתי, לעיתים אותם מטופלים שמתאכזבים מטיפול או כועסים על מה שקרה בו פשוט לא נשארים בו מספיק זמן כדי "לפרק" את הפגיעה הזו. בטיפול קורה שמשתחזרות מערכות יחסים, העברות והשלכות מחיי המטופל ובכך אין כל רע- להיפך. הנקודה הקריטית היא איך יוצאים מהמקום הזה באופן שיהווה תיקון כלשהו וחוויה אחרת. צריך לזה סבלנות. לעיתים אכן ישנם "כשלים אמפתיים" של המטפל בתוך טיפול- גם אותם ניתן להכיל אם נשארים לדבר עליהם ולומדים איך לשאת אותם. כל זה כמובן אינו קשור לכך שבלי קשר אך עם קשר, ישנה מערכת בקרה שקיימת גם על מטפלים. שנות ההכשרה הארוכות, הדרכות פרטניות וקבוצתיות שהם מקבלים לאורך כל השנים, ואחריות המטפל גם לדעת באלו מטופלים הוא לא יכול לטפל. גם זו - אחריות. הווה אומר- ברור ששומרים גם על המטפלים. בישיבת המטופל והמטפל אחד מול השני אין שום דבר שקשור לרצון לפגוע אלא אמירה של נפרדות. אני איתך גם כשאני יושב מולך, ובכלל מה שקשה לי בהודעתך זו ההנחה שיש מטפלים שבאים מראש כדי לפגוע...אני לא מאמינה שיש כאלו אלא אם מדובר בפסיכופתים (ואלו לצערינו אכן קיימים בכל גווני האוכלוסיה- אך מדובר במקרים נדירים). ודבר אחרון- ישנה אחריות גם על המטופל לבדוק שהוא הולך למטפל מתאים, בעל הכשרה ועוד. כלומר המטופל לא צריך לראות עצמו רק כ "סביל" בתהליך אלא בהחלט צד שמתריע, שאומר, מדבר על מקומות שבהם הוא מרגיש קושי או פגיעה.וכן- עדיין לא כל המטפלים מתאימים לכל המטופלים ולא כל תהליך טיפולי הוא מוצלח. יחד עם זאת- יש הרבה שכן. ליאת.
היי ליאת, זה בסדר שהגבת , אפילו יותר מכך..:) אבל לא בכדי בקשתי את שבקשתי. הבנתי שהקונטקסט לא ברור , כי לא שיתפתי בפרטים (חשובים) וחשבתי שיש משהו מכשיל בעצם השאלה. כנראה שגם הרגשתי שתגובתך תעורר בי רגשות שאני מנסה להימנע מלהתמודד עמם ולכן היה נוח להתחרט.. ואמנם, תשובתך הובילה אותי לכתיבת תגובה ארוכה, מפורטת מאד, אמיתית, ממש מתוך הקרביים של הנפש , ולאחריה הגיעה מחיקה מהירה. נבהלתי. מעצמי. מעניין איך שוב נשזרו להן חוויות בחיי והשתחזרו בחוויה הטיפולית. הסברך לאופן הישיבה בטיפול הפתיע אותי. לא ידעתי שזו המטרה. לי זה הרגיש תמיד כמו שחקן ומאמן , המתמסרים ביניהם במילים ובמחשבות. כן, לפעמים היו גם "נפילות" במגרש שלי וגם שלה. ואפילו הנחתות.. שלי בעיקר אבל לפעמים גם שלה. אולי מכאן את חושבת שאני מניחה שישנם מטפלים בעלי רצון ראשוני לפגוע במטופל. אינני חושבת כך כלל וכלל . לא בחוויה שלי ולא בכלל. יודעת ומרגישה שהמטפלים בי הגיעו מלאי כוונות טובות (אלו שבחרו בי - הורי , ואלו שבחרתי אני- דמויות טיפוליות. בשני המקרים שניים, גבר ואשה - מעניין..) אבל הנסיבות הובילו אותם גם לפגוע בי, שלא במודע ובוודאי שלא מתוך כוונה לכך. הם פגעו בי בכך שנמנעו מלדחוף אותי לעשייה , מתוך היותם עסוקים בעצמם. בבעיותיהם. כדי להיות יותר קונקרטית, ההימנעות שלהם היא זאת שהרסה לי. מודעת לאחריות שלי. אך , כמטופלת במצוקה, מודעת גם לאחריות שלהם להתערב, לנקוט ביוזמה ולהפעיל אותי במקום בו קפאתי, מתוך חרדה אמיתית לפעול. מאמינה שאילו הייתי פוגשת בה בנסיבות אחרות של חייה, ייתכן ולא היתה מניחה לרצוני להימנע והיתה פועלת עפ"י רצונה ואמונתה וייתכן שבכך היתה מצילה אותי (הפעם בלי מרכאות). היא אמנם הציעה להתלוות , יותר מפעם אחת, ומשסרבתי , השלימה עם רצוני והפסיקה להציע. מניחה שחששה גם לעצמה כיוון שאילו הייתי נענית להצעתה, הייתה נדרשת למעורבות רבה יותר בטיפול בי ואני מאמינה שבהתחשב ברגישותה ובהריונה המתקדם , זה יכל להעיק עליה מעבר ליכולתה בזמן "רגיל". ליאת, עצם הרצון והבחירה שלך הערב להגיב , למרות שבקשתי ממך אחרת, מעניין בפני עצמו. שלא ביודעין, כנראה שהתנהלותך בשונה מהתנהלותה בסופו של התהליך הטיפולי, משקפים את שהתכוונתי בשאלתי המקורית. שוב, מניחה שיש משהו "סתום" בדבריי מתוך הבחירה שלי שלא לחשוף פרטים שכתיבתם מאיימת עלי כרגע. מקווה שזה מובן ומקובל. כרגיל, תשובתך עוררה למחשבות נוספות. ליל"ט וכמובן תודה, דנה
הי דנה, הי ליאת (LIKE לתשובתך המקיפה), ובתייחסות לדברים שנאמרו על-ידי כל אחת מכן, מסכימה שלמילה יכול להיות כוח, לרבות האופן בו היא נאמרת (וכאן יש מקום לפרשנות), לעיתוי שלה, למצב הקשר שנרקם עם הדובר ועוד. ואני חושבת שמי שנפגע במקומות ראשוניים, ו/ או אפילו בשילוב של תכונות גנטיות בסיסיות, רגיש יותר, לעתים קיצונית ובמיוחד ברגעי חרדות. לכן, אולי יש נטייה לייחס, לדוגמא, למילים, למטפלים או לסביבה כוחות עצומים וגרנדיוזיים מכפי שהם. גם של הרס, הצפה, וגם ציפיות לא ריאליות להבראה מהירה ומושלמת, נטרול כל רע, ריסטרט ובריאה מחדש, וכד'. באמת שאלה כזו מזמינה לברר את מקורות החרדה שהתעוררה עכשיו... על כל פנים, אני מרוצה שליאת בחרה להשיב את שהשיבה. אה, וחשבתי גם להזכיר ש לפעמים הטיפול מתרחש פנים מול פנים, ולפעמים - ללא קשר עין, על ספה בצד של המטפל. רציתי גם להוסיף ממקומי כמטופלת עם ההיסטוריה האישית שלי - כבר סיפרתי שהגעתי לטיפול עם מה שקרה לי. בעצם חשבתי שכמו שהיה זו בכלל הדרך בעולם, שכך מתנהלות כל מערכות היחסים. שאין שונו?ת, שחסרה בחינה והגבלה מבחוץ של צד שלישי וכו'. באופן די צפוי, כך גם תפסתי את המטפל. לא הבנתי שפעמים רבות מתרחש וקורה, וכמה שנפרד ולא קשור. המעגל הזה פוצח. בשותף. אכן התהליך כואב מאד ולא קצר, ויש בו סיכונים. עם כל האחריות שמטפל לוקח, ולפעמים עם כל הניסיון שלו והתמיכה הנילוות, לפעמים מגלים 'מאוחר מידי', וטיפולים מורכבים רגישים ועמוקים עלולים להסתיים בצורה פחות טובה, כשלמטופל, גם לו, עד כמה שלעתים קשה לקבל את זה, יש חלק ואחריות. בעקרון, אני חושבת שגם לי היה סיכוי להכשיל את הטיפול ואותי, לעשות מאמצים כבירים כדי לכוון לגדיעה שלו במעין אנטי-פרידה, ולמצוא את עצמי במקום הזה השבור, המפורק ורווי הזעם, שכאילו מזדווג עם עולם הטיפולים ה'רע', ושם אצבע מאשימה על עולם הטיפולים בכללותו. המטפל שלי אמר לי, פעם, באחת השיחות, שלא מן הנמנע וקורה שהוא טועה, אבל יש טעויות שהוא לא עושה. כלומר, מקפיד מאד מבחינה בסיסית טיפולית. היה משהו מרגיע באמירה הזו בעיתוי בו היא נאמרה. בנוסף - ידעתי שהמטפל עבר מסלול ארוך וקפדן שיש בו הרבה בקרה וסינונים. שלמטפל יש הדרכה, שהוא משתמש בכלי החשוב של התייעצות עם עמיתים (והרגשתי שהיה שימוש בהם). כמו-כן, במקרה שלי, מספר אנשים שמכירים אותי יודעים עליו ומי הוא. כלומר, כל מה שתיארתי מצביע על נוכחות של שלישי. כמפריד, כשומר ושבשונה ממערכת היחסים המעוותת שהכרתי, אנחנו לא רק 'שניים-שהם-אחד'. זה נסך בטחון רב. הגנה. לגבי הפורומים - אני זוכרת שהיו תקופות בהן ביקור בפורום היה נוראי עבורי, ואני כועסת על עצמי שידעתי שכך הוא, שמאד לא מתאים לי מה שקורה, ועדיין נמשכתי ונכנסתי לעיין ולקרוא, כשיכולתי לבחור לשהות במקומות אחרים. מה שכן, זה תרם בכך, שהודגשו הפערים בין טיפול לפורום וירטואלי, והערכתי לקשר הטיפולי הממשי והאינטימי התחזקה. בוקר טוב, א.ה.
היי א.ה. כתבת במילותייך שלך את מחשבותיי שלי. כמעט אחת לאחת. תודה על התגובה, דנה
מאד התחברתי לכל אחת מהערותייך. לגבי הקלות של הכניסה למקום "הזועם", ביטויי הנפרדות בטיפול ועוד. ואפרופו ענייני נפרדות :) קראתי כמובן את כל ההתכתבות בינך לבין לילך ואני מוצאת לנכון להתייחס למשהו שעלה שם -פה... דיברת על השינויים בזמינותי בפורום, על החרדה שזה מעורר והשאלה האם זה קשור "אליכם" או אליי. (כך לפחות הבנתי) אז חשבתי לעצמי שלפעמים בתשובה ברורה יש משהו מרגיע ונכון (כמו תשובתו של המטפל על טעויות שנעשות אך גם כאלו שלא..) אז שוב אומרת- זה לא קשור כלל "אליכם". אני מרגישה שזה בעיקר קשור לזה שאכן בגלל שאני עסוקה למדיי יצא שלקחתי לעצמי דווקא את המרחב המתאים והנכון (כפי שאני מרגישה אותו) שבו אני עדיין עונה ברצינות, אך לא תמיד כל יום, לא בכל עת ועוד- אך תמיד במסגרת הזמן הסביר. חשבתי שזה ..שוב אני חוזרת לנפרדות, דווקא מרחב "משחקי" יותר, גמיש, פחות נוקשה- ממקןם של שקט ואפשרות להיות במרחב כזה בלי לחשוש שהדברים "יפלו" פה. הרי כך בדיוק מגדלים לעצמאות, לא? :) ליאת.
מנהל פורום פסיכותרפיה
