טיפול ב-5 דקות

היי ליאת ולכל מי ש"מציץ" בפורום, הלינק לסרטון שלהלן הופיע הבוקר ב"פסיכולוגיה עברית" http://www.youtube.com/watch?v=BYLMTvxOaeE&feature=player_embedded הקטע הזה "התלבש" לי בדיוק בעיתוי רגיש . שלשום כתבתי לה מייל קצר בו הודעתי סופית שאין בכוונתי לחזור בספטמבר. רציתי שהיא תדע באופן חד משמעי שאינה צריכה ל"שמור לי מקום". היא עובדת גם בצוות ואני מניחה שהיא צריכה לדעת איך לתכנן עבורה את מטופליה. היא לא השיבה למייל. כשהיתה מקבלת ממני הודעות שהיו משמחות אותה, היתה ממהרת להשיב. נראה שהפעם המילה שלי תישאר "יתומה" בדיאלוג בינינו , שנדם. אתמול אחה"צ, באופן מקרי, התקשרה אלי מטפלת שקבלה את הטל' שלי. שמעה שאני מתעניינת בטיפול. מעברו השני של הקו היה קול מבוגר, רגוע, מונוטוני. מאד מכיל. הקול היה מהוסס. דמיינתי עצמי יושבת מולה ומספרת את ה"טרגדיות" של חיי. אולי דווקא בלי מרכאות.. ופתאום הרגשתי שאצטרך לנחם אותה, שלא "תקח ללב". אני אדם רציני, אבל גם מאד מאד מחוייך. יודעת לצחוק על עצמי. הרצינות שלה הפחידה אותי. פתאום הרגשתי שעשיתי טעות שהודעתי לזו שהיתה שלי, שאני רוצה להיפרד. חשבתי, שאם להמשיך , כבר עדיף איתה. בשעות שחלפו, הבנתי שאני לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת יותר להיכנס למקום הזה , שוב, מחדש. הקטיעה שנכפתה עליי בטיפול, לקחה ממני את הצ'אנס שאפשרתי לעצמי. פתאום נעשיתי "קמצנית" להוציא את אלפי השקלים , להסתכן בכך שאולי אזדקק להם לצרכים אחרים. חושבת פתאום שהטיפול הוא בבחינת מותרות ושאני כבר לא יכולה לשאוב רוגע מאנשים, זרים או לא. כולם פתאום נתפסים בעיני כחלשים- עלי. אני תוקפת כל רצון לעזור לי. רק רוצה לעשות לבד. לא לבקש עזרה, מאף אחד. עם כל הקושי. אני אעשה למען עצמי כשיהיה לי נוח. אני רוצה בעצמאות ובקבלת זכות ההחלטה מתי ואיך , לטפל בעצמי. שכחתי את טעמה של התלות, שהיה בה מן המכאיב אך גם מן המרגיע. 3 חודשים ללא טיפול עשו את שלהם. אני כבר פשוט לא מסוגלת. יש מי שהסירטון יצחיק אותו , יש מי שיהרהר ב"טיפול" שלו ואולי הצחוק יעלם , מהר באותה המידה שהופיע... שבת שלום דנה

הי דנה, מצוקה גדולה... אגלוש טיפה'לה, אבל באותו הקשר. מתחשק לי להזכיר גם את הכתבה הבאה על טיפול פסיכולוגי. אההמממ... בשלוש דקות שלמות: http://tinyurl.com/6fjeefu קצת ככה חפצתי לשלוח לינק למאמר, משום שמוזכרת בו ענבל. בתקופת הניהול הקודמת, הרגשתי כאן קולות לכאורה משני קצוות - הקול התומך בטיפול ארוך הטווח, המושקע, המחושב, המזדחל, שתוצאותיו על פני השטח לא תמיד רבות הוד, לצד הקול/משאלה ועוד בעולם קדחתני כשלנו, שמחפשת פתרונות זריזים ונראים לעין, כמעט ללא הכנה בסיסית מוקדמת; היינו רוצים להאמין שפעולתם רבת היקף, עומק והישג נשמר, ושתדחוף בתאוצה קדימה. אגב "STOP IT!!!" - בשיחות שלי יוצא לי לשמוע "אז תפסיקי עם זה". ולא שזה לא מביא לי ת'סעיף, זה כן ועוד איך, אבל - זה כל-כך משנה, בעיניי, שמי שאומר לך מילים שכאלו הוא אדם שמכיר אותך ואת מוכנותך, כבר עבר איתך כברת דרך ארוכה, ומאחורי המילים עומד עולם ומלואו. ודנה, מוכר לי מאד הקול שמרוב זעם סטייל "מעט מידי, מאוחר מידי" כבר לא מוכן לקבל מאום מאף אחד, מסתיר נזקקות, חוסם, סוגר, ושילכו לכל הרוחות. רק מה - זה, להבנתי, דווקא מקום מאד תלותי ומרוקן. א.ה.

היי א.ה., כאשר הייתי סטודנטית בעיר מרוחקת, נזקקתי לטיפול שיניים דחוף. הגעתי לרופאה חביבה, שטפלה במסירות והעלימה הכאב בטיפול קצרצר. שתינו חייכנו ונפרדנו לשלום. לאחר מספר חודשים, הגיע הכאב, במלוא עוצמתו. הפעם הגעתי לרופא הפרטי , המוכר והידוע, ולא זכור לי מי משנינו היה מופתע יותר. הוא -מקיומם של "רופאים" כאילו או אני "שסמכתי" על כל מי שהתואר ד"ר קדם לשמו. הסתבר שהרופאה שטפלה בי באותו לילה, קדחה חור ומלאה אותו בחומר. היא לא טפלה בשורש הבעיה - תרתי משמע. זו מהות ההבדל, אה ?? התהליך ו... הקשר , שאין תחליף לו. כולם יודעים, כולם למדו, כולם חכמים, אך כל אינטראקציה טיפולית היא מיוחדת. שלך ושלו, שלי ושלה וכך הלאה. לזה נדרש - זמן.. לקשר - לזה שהיה לי איתה, לזה אני מתגעגעת . את התיאוריה אני לומדת , די בהצלחה, לבדי. היא - הייחודיות של הדיאלוג שלנו, של השפה שיצרנו לעצמנו, חסרים לי. מרגע שהבנתי את זה , הבנתי שאף פעם לא אהיה ממש "מוכנה" בכדי להיפרד ממנה. לכן, אם המציאות האכזרית זימנה לי את האופציה להיפרד, אני צריכה להשלים עמה ולא להעמיד עצמי שוב במבחן הכואב הזה בעוד X חודשים או שנים. לכן, המשפט האחרון של דבריך, הוא היחיד שלא משקף את הרגשתי. אני לא זועמת. אני פשוט מתגעגעת אליה. אגב, היא השיבה הבוקר למייל שלי(מה דעתך על כך , ליאת ?) למרבה הפלא.. ואז הוצפתי שוב בבכי על כאב הפרידה ממנה. הפעם, הדלת נסגרה וננעלה. אני בחוץ , אולי דווקא בפנים :) אבל אנחנו כבר לא נהיה ביחד.היתה לי חוויה חד פעמית איתה. אני לא בשלה לקשר חדש. בינתיים. מפחדת להתחייב לגבי העתיד. תודה על תגובתך דנה

כי לי הסרטון הדגיש את הפנטזיה של מטפלים "להוציא" בחמש דקות את האדם מכל התסריטים הדפוקים שלו והסימפטומים... הרצתי בראש רשימה של הורים שיכלתי לצעוק עליהם stop it בכיף... אני חושבת שדווקא הכיוון של המטופל הוא הפוך, הקושי הכי גדול הוא לוותר על הסימפטום..אני ממש לא אוותר על שלי בחמש דקות :) דורותי

ככה, עצובה ועגמומית, לא רואה מבעד לעננים קצת שמש חמימה. הייתי שם, עודני שם, גם אני מפחדת כל הזמן שהוא יעזוב וייצא לחופשה ארוכה ואני אישאר מאחור... מה לעשות? אי אפשר לחיות את הפחד הזה כל הזמן. זה בלתי אפשרי. אין לי כל דרך לנחם אותך שזה יעבור. כי זה לא. זה אשליה אחת גדולה. אבל אני ממש מזדהה וכואבת איתך את הכאב הזה.אין דרך לעבור את זה בשלום. בכל קשר שיהיה לנו אי פעם. לטוב ולרע פרידות הן מורכבות. תמיד. תחזיקי מעמד (תנסי לפחות) חיבוק וירטואלי חם ואוהב נשלח ממני אלייך

היי מי"ב, אל תהיי עצובה, בכלל ובוודאי שלא בגללי. אני בהחלט רואה גם את השמש ואוהבת את הקיץ. מאד. גם כמות העננים היא נתון משתנה. לפעמים מעונן חלקית, לפעמים לא :) מניסיון , יודעת שבשלב כלשהו, תחושת הכאב על אובדן הקשר הטיפולי שלי תדעך ותהיה נוחה יותר לעיכול. כטיבן הכללי של פרידות. הזמן בהחלט עושה את שלו. תודה על החיבוק הוירטואלי . הסירי דאגה מיותרת מליבך -הקשר שלך איתו ימשיך, בטוחה שהוא לא בהיריון :) דנה