קשר ?

כשאני חושבת על הקשר הטיפולי אני מרגישה שיש בו עוות: אם מטפל בתוקף תפקידו, כדי שהטיפול יעבוד ויווצר שינוי צריך להעניק למטופל תחושה שהוא מהווה דמות משמעותית בחייו ותחושת האמפתיה והאי שפוטיות היא בגדר תפקיד לכל מטופל שהוא, האין כאן קשר מלאכותי, מחויב תפקיד? האם זה לא נכון שהמטפל הוא שחקן מוכשר בתפקיד? הרי זוהי חובת המטפל ליצור מרחב של קשר אינטימי, ללא שום קשר לתחושותיו האנושיות והבנאליות כלפי המטופל. האם הקשר שהמטפל יוצר מתוקף תפקידו הוא אותנטי, אם זה רק ממוש התפקיד? הרי במסגרת הטיפול צורת התנהגות המטפל היא מקצועית ולכן האקלים התומך כל כך יוצר את הקשר, ולא דוקא בגלל מי שהמטפל או המטופל (כמו שקראתי במחקר שאחוז גבוה מהמטופלים ישארו אצל המטפל הראשון שלהם)איך לפי הנ"ל ניתן להאמין לאמירות של המטפל שאוהב את המטופל? (והרי עליו לומר כך גם למטופל הבא...או זה שאחריו..) ולפי כל מה שכתבתי, אשמח לקבל הסבר איך ניתן לקרוא לכך קשר, שהוא נובע מכך שדוקא אני צנחתי לקליניקה שלו... ולא תלוי כלל ברצון הדדי ואמיתי בקשר(מצד המטפל-רצון לעזור ולא רצון בקשר)?

אני לא יכולה שלא להסכים עם שובל לגבי המשחק הכפול, בחדר עם המטופל מצד אחד יש קרבה אך מצד שני יש גם ניתוח של המטופל, יש דברים שלא נאמרים ע"י המטפל/ת, כי הם לא לטובת הטיפול המטופל וכד' אך זה דבר שהופך את היחסים לא סימטריים ואפילו לא הדדיים. עכשיו לפני החופשה מהמפגשים שהשנה תהיה קצת יותר ארוכה מהרגיל, ולאחר נסיון של כמה שנים טובות כמטופלת, אני מנסה להרגיע את עצמי בידיעה הזו שבעצם כל התלות הזו והקשר והסבל שכרוך בקשר, הם למעשה פיקציה חד צדדית (שלי כמובן), ולכן אין לי שום סיבה להרגיש כל כך רע בגלל החופשה, ושוב אני חושבת לעצמי שאם הייתי יודעת שכך יהיה, שכך אני אהיה בקשר הזה (חרדה ילדותית ואובססיבית, או אדישה לחלוטין), אולי בכלל לא הייתי מתחילה עם זה, נדמה לי שהפרידה נהיית קשה משנה לשנה, וזה מדאיג ומטריד.