סיום טיפול

שלום ליאת!יצא לי לשוטט לא מעט באתר,לקרוא את תשובותייך המפורטות והמעמיקות ולכן החלטתי לפנות אלייך.סיימתי תהליך טיפולי שנמשך שנה וחצי.זה היה עבורי קשר טיפולי ראשון ומשמעותי(חבל רק שקצת מאוחר מידי).חוויתי אותו במלוא העוצמה גם בהעברה כלפיי המטפל וגם בהצפה מחודשת של משקעים שכבר נחו להם אי שם במצולות אם כי השפעתם ליוותה אותי כל הזמן.בתהליך הושגו מטרות מסויימות אך עתה אני חשה ברגרסיה מסויימת.אני שכל חיי עשיתי דברים ללא עזרה ותמיכה ,זקוקה שוב לתמיכה ,להקשבה ולאמפתיה של המטפל עד שעולה בי השאלה כיצד אסתדר לבדי.האם סיום תהליך טיפולי(הסיום נערך על פי כל הכללים) אמור להיות מלווה בתחושה של דכדוך שלא לומר אפילו מן דכאון בזעיר אנפין,ומה זה אומר לגביי הצלחת הטיפול?תודה

ליאת שלום, אני לקראת סיום שאותו אני ביקשתי אבל בגלל שהמטרות הושגו זה מתבקש...ובכל זאת פוחדת נורא...במיוחד ממה שכתבה פה תמי!!! איך אתמודד לבד? מה יקרה אם אצטרך אותה, הרי זה נגמר??????? אני מאוד מאוד תלויה בה!!! ולכן הוחלט על זמן פרידה די ממושך של שלושה חודשים...אפילו עוד לא נקבע תאריך רק בפגישה הבאה....וגם אנחנו אמורות להפגש פעם בשבוע במקום פעמיים....ובאמצע אוגוסט לא ניתראה שבועיים...האם זה יכול להוות מדד??? פוחדת מאוד מפרידה...איך אפשר להתגבר על הפחד ולהבין שאני כבר בסדר?? ברור שנדבר על זה בפגישות אבל הייתי רוצה לשמוע קצת ממך בכל זאת איזה תהליך עושים כדי להקל??? האם יש דרך או שיטה??????

הי תמי, קראתי אותך והרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן. כל שאת מרגישה, אני הרגשתי. מסכימה מאד עם ליאת. עם כל מה שכתבה לך. מצ"ב לינק לקטע מתכנית שעוסק בסוגייה שהעלית. התוכן הרלבנטי מתחיל לאחר דקה ושבע עשרה שניות.. אין בזה שום חידוש מיוחד אלא שלפעמים עוד מימד של קול, מראה, יכול להוות עוד נחמה ומקור לחיזוק ברגע קשה. http://www.youtube.com/watch?v=hdrB8Lej98A&feature=mfu_in_order&list=UL תמי, הזמן יעשה את שלו. רבים היו במקום הזה בו את נמצאת. רבים עוד יהיו במקום הזה. היום זה תורך... אבל זה יעבור. ובמרחק הזמן תוכלי להעריך את שהיה. תוכלי להבין את מה שעברת. את כל המכלול. לפעמים רק כאשר יוצאים מהמסגרת, מצליחים לראות את כל התמונה. אני נעזרתי רבות בליאת ובחברי הפורום. למרות שגם אצלי הסיום נערך על פי כל הכללים, כפי שציינת, לא פסחו עליי כאבי הנטישה, האובדן והריקנות .מצאתי פינה חדשה לשהות בה ובכך אפשרתי לעצמי לבצע את המעבר בין התלות לעצמאות, בין חווית הביחד לתחושת הלבד. זו היתה ממש הצלה עבורי . אף אחד מהקרובים לי לא יכל להבין מה בדיוק עובר עלי ומדוע משתלט עלי יגון כה עמוק. האמנתי שרק אנשים שחוו טיפול אמיתי יכולים להבין לליבי ולכן התמקמתי בפורום, קראתי, כתבתי ומצאתי בכך נחמה גדולה. כמוני כמוך, גם אני הרגשתי בסוג של דיכאון, מלווה אף בהתפרצויות בכי. כאשר חשבתי על כך ברמה ההגיונית , ממש כעסתי על עצמי. היום אני מבינה שהרגשתי מה שהרגשתי כיוון שהקשר היה כל כך משמעותי ואמיתי עבורי. מסתבר שגם למצב הזה חוקים משלו ואין דרך קיצור אבל ניתן למצוא אופציות לעבור את הדרך הזאת ולצאת ממנה בשלום. זה בידיך- בעיקר. שיעבור לך הכי קל שניתן. דנה

הי דנה, ש.ב מזכיר לי שיעורי בית שנראה לי שאת מעולה בהם :) אפרופו פרידות...את נשמעת כל כך שלמה כזו עם עצמך ובטוחה בדרכך שזה נפלא!!! תודה ששיתפת ומקווה שאוכל להתגבר...

כל אחד וחוויתו הוא מהטיפול ומהמטפל. כן, אני נמצאת שם כבר תקופה, כל חוסר שלו - מקפיץ אותי שבעתיים. השבוע תהיתי בקול - זה יעבור לי מתישהו? זה שלב הכרחי כ"כ בטיפול? מאיפה זה הגיע פתאום? זה היה שם תמיד? יש שיאמרו תנתקי את זה כאילו קילפת פלסטר מהגוף (בבת אחת) ויש שיאמרו, עשי זאת בהדרגה . ויש כאלו שיגידו - תתנתקי וזהו. בין כל הדעות אני אובדת עצות ממש. לא מצליחה למצוא את הידיים והרגליים שלי. לאחרונה אני תוהה רבות ביני לביני - האם המטפלים עוברים גם כן שלב כזה בטיפול שלהם? גם הם ככה תלויים פתאום במישהו? ליאת - הרגשת את זה פעם? חווית את זה ככה פעם בעוצמה? נכון. זהו קשר משמעותי. שמאפשר מרחב גדול ומכיל ותיאוריות פסיכולוגיות דיברו על כך לרוב. אבל, בואו נחשוב לרגע, אבל בסה"כ מדובר באנשים מבוגרים ותו לא. אנחנו לא ילדים קטנים יותר. לפעמים זה ממש מביש להסתובב ככה עם תנודות רגשיות גדולות (בגלל המטפל והטיפול). זה לא נעים לסביבה ובטח לא נעים לי. אבל מה לעשות? איך מפסיקים את המטרד הזה? להגיד לי "להיות חזקה, זה יעבור" זה לא עוזר לי. לא במיוחד.