Home

היי ליאת, מה שלומך? לא הייתי כאן כמה זמן, אבל הכל בסדר. לפחות אצלי.. איך אצלך? הייתה לי פגישה מתישה קצת היום.. בפגישה הקודמת אני חושבת שהיא כעסה עליי קצת. היא דיברה ישיר נורא והטונים עלו .. היא לא איבדה שליטה לרגע על עצמה, אבל פה ושם היו אמירות על סף הלפגוע בי, ולכן היה לי קשה להבין אם זה כעס או משהו אחר.. אני לא מכירה את צבעי הכעס שלה, אני חושבת. היא לא ויתרה, התעקשה, המטירה עליי מלל בקצב מהיר, כמו גשם.. לא הייתי ערוכה לזה ולא יכולתי להגיב בקצב דומה. שתקתי בניסיון לעכל או להבין מה קורה, ונראה לי שזה רק עצבן יותר. כל השבוע דיברתי איתה בכתיבה לעצמי והיה קצת "מחשיש" לבוא היום.. היום השתדלתי לדבר כמה שאני יכולה, כי בשבוע שעבר הבנתי שהשתיקות שלי נחוות אחרת כנראה מאיך שאני חווה אותן. היא הרגישה שהיא צריכה להצטמק כדי לא להפריע לי להתחפר בתוכי.. הרגשתי שהיא אומרת לי שהשתיקה שלי דורסנית וכובשת. באופן מפתיע, מהפגישה הכעוסה יצאתי בסדר גמור. ודווקא היום, שהיה רך יותר והיו הרבה מבטים טובים ואוהבים מצידה, דווקא היום היה קשה נורא. אני מרגישה צורך ללכת לשכב במיטה כל כמה רגעים. דיברתי על מה הרגשתי אני. אמרתי שלפעמים אני מרגישה שכסף עומד בינינו.. שהסיבה שהיא מסכימה להיפגש איתי היא כסף. היא כאילו מוכנה לשאת אותי כל שבוע מחדש.. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, ואני בתמורה מפצה אותה על כך בתשלום. אני לא בטוחה שתמיד אני מרגישה ככה, אבל נדמה לי שהותשתי מלהגיד את זה. או אולי מהמבט החומל בעיניה כשהצצתי בה רגע. והותשתי מלהחזיק את עצמי חזק לא לשקוע לתוך עצמי יותר מדיי- לקפוץ מיד החוצה, קצת בבהלה, עם מילים ביד, להניף אותן למעלה כדי לא להרחיק שוב. אני יודעת שאני וורבלית, שאני בסדר עם מילים, אבל אולי לא כל מי שוורבלי אוהב לדבר הרבה.. אולי גם אנשים וורבליים יכולים להיות שתקנים לא קטנים..? התחלתי לגלוש ללספר על החיים שלי באמת, ולא רק עלינו ועל הפגישה הקודמת, וקצת נסוגתי. אני עוד לא מוכנה לנסות שוב. בשבוע הבא אנסה.. לפני שנגמר לנו הזמן שאלתי בלי להביט בה אם היא באמת כעסה. אם ככה נראה הכעס שלה. היא אמרה שזה לא לגמרי כעס, זה היה ה"לא מוותרת עליי" שלה. היא הרגישה שהלכנו כמה זמן יחד בנתיב שלא היה נכון לי, ו.. טוב. לא אספר הכל.. יצאתי ממנה עייפה מאוד ועצובה. למה יוצאים עצובים מפגישות כאלה, שהן לכאורה טובות? שיש בהן מבטים חמימים, חמלה, חיבוק של עיניים, מילים שקטות.. למה? אני קצת מרגישה עכשיו שה"כניעה" המסוימת מולה, הניסיון להיות איתה בסדר, לא להרחיק, להבין מה עשיתי לא טוב ולתקן, זה מה שמעציב אותי.. כי מהתחלה אני שואלת מה אני עושה לא טוב ואיך הייתה רוצה שאהיה יותר. ובמידה מסוימת, הבחינה העצמית שלי אל מול כעסה, או ההאחזות שלי במילים כדי לא לשתוק יותר מדיי.. אולי זה מה שעורר כלפיי חמימות. וזה מעציב.. אבל זה יעבור במהרה. רק היום, הייתי צריכה לכתוב קצת כדי להצליח לא לכתוב לה.. אשמח למחשבותייך, אם תרצי.. ואם לא- אז תודה שהקשבת. דרישה בשלומך, לילך

כמה מילים, מעולמי... מכירה היטב את העצבות של אחרי פגישות-של-חום. גם אני מוצאת את עצמי שוקעת פנימה, ורוצה לבד ושקט. והבנתי לעצמי לפני זמן מה כבר, שהפגישות האלה שאני הכי מרגישה אותה קרובה, ואוהבת, הן קשות לי כי זה מחדד נורא את המקומות בהם לא היה לי את זה, את המקומות בהם הייתי צריכה שהמבוגרים שסביבי יתנו לי את זה והם לא. ודווקא החום הזה ממנה, מכאיב נורא כי הוא נופל על המקום הריק, והפצוע. מקום של שאלות של "מה היה אילו?" ו-"למה לא היה?" וגם - "האם זה מתישהו יכאב פחות?" ו"האם הזמן של פעם, שלא היה לי את מה שהייתי צריכה פגם אותי בצורה כזאת שאין ממנה תקנה?" (ואם זה זמנים של שנאה עצמית אז אני גם תוהה אם החום הזה הוא אמיתי ואיך בכלל היא יכולה להרגיש כלפיי דברים כאלה, שזה בטוח לא אמיתי...) את מוזמנת להשליך הצידה אם לא מדבר אליך... שמחתי לקרוא אותך פה, כתמיד. שלך, נועם

הי לילך, כל מה שכתבת מוכר לי , מוכר מאוד וגם שונה מן הסתם. הדבר שהכי קל בשבילי(אולי גם בשבילך? )הוא להיות איך שרוצים שאהיה. זה לא סתם "קל" רק ככה ידעתי להיות. אני מכירה כל טוב את הצורך והנסיונות לרצות את האחר בשביל לזכות: בחסד, באישור שאני קיימת, באיזה סוג של קרבה ,וגם את העין הביקורתית הפנימית והחיצונית "מה אני עושה לא טוב ואיך הייתה רוצה שאהיה יותר". ההתרחקות מהעצמי (לפעמים אני תוהה אם יש דבר כזה בכלל "עצמי") ההתרחקות מהאפשרות פשוט "להיות" זו כניעה, זה מקום נוח אבל זו כניעה כי יש כאן מאבק על סוג אחר של קיום, וזה מה שעצוב בעיניי. החזרה הזו לאותו דפוס, לבית המוכר והזר (הכותרת שלך "בית" בשפה זרה , נכון שאין בעברית משהו מקביל ל HOME, ובכל זאת). בשבילי החזרה הבייתה נמצאת בפסקה האחרונה, , זה מאוד קשור למה שכתבת בהתחלה על העניין הכספי על הכסף שעומד בינכן, הכסף שבו תלויה האהבה, ואפילו הכסף לבדו לא מספיק.אני כותבת את זה מתוך החוויה האישית שלי כמובן, יכול להיות שזה בכלל לא ככה אצלך ולא קשור. סליחה על ההתפרצות, מקווה שאת לא כועסת.

לא הייתי צריכה לכתוב,כתבתי קצת בחיפזון שלא לומר באימפולסיוויות עם שגיאות וסתירות. (היה הרבה רעש ובלגן של ילדים -"אמא אמא אמא" הלכו לרחוץ את הכלב אז נהיה קצת שקט). מידי פעם אני קוראת מה שאת כותבת וזה קצת מזכיר ומתמלל את מה שאני מרגישה, שזה דבר נדיר למדי, משום שאני קצת מוזרה. אז פשוט תתעלמי.