שביזות יום א'

היי ליאת מה שלומך? מזמן לא הייתי כאן. קראתי. ניסחתי תגובות מדי פעם שלא נשלחו. לא חשוב. רציתי להגיד שסיימתי את התואר. זה לקח הרבה זמן והרבה עבודה אבל סיימתי. זה לא היה תואר קל. והיו משברים בדרך. כמעט נשרתי מהלימודים אחרי פרידה קשה, אבל בסוף התגברתי. אני נודניקית ובתחום הזה לפחות לא מוותרת לעצמי... :) אחרי הפרידה הקשה, כשיצאתי מהמשבר, זו הייתה המטרה שלי. לסיים את התואר. להוכיח שאני יכולה. גם הרגשתי שסיום התואר הוא מה שעומד ביני לבין שארית חיי. לא שהתואר שלי פרקטי במיוחד, או שאני יכולה לעבוד בתחום, אבל הרגשתי שאחרי שאסיים את התואר אני אוכל לעשות את כל הדברים שאני רוצה ושאין לי זמן אליהם כי אני צריכה ללמוד. אז סיימתי. ואני פשוט מרגישה ריקנות נוראית. אני יודעת שזה הגיוני. גם כשאני כותבת אני רואה את השתלשלות הדברים ההגיונית הזאת... יש אהבה-> אהבה עוזבת -> נוצר חור -> תואר ממלא חור -> תואר נגמר, חור נשאר. אבל מה אני עושה עם זה? מה, כל החיים אני צריכה לרוץ כדי לוודא שאין לי חורים בבפנוכו? או לרוץ כדי לא לשים לב שהם שם? יש לי כבר מטרה חדשה, זה לא שאני משוטטת בעולם נטולת כיוון. אז אולי זה לא חור. לא יודעת. אולי אני סתם מבוהלת מהריק הזה, אז אני מתבכיינת פה. ניחא. לפחות סידרתי את המחשבות שלי בעניין. פידבק יהיה תוספת מבורכת. לילה טוב

אני מניחה שאני נוטה לשכוח שהוא שם בין פעם לפעם... :) וכשאני כן מרגישה "ככה" אני שוכחת שפעם הרגשתי אחרת. ואני תמיד מפחדת שהחור יבלע אותי אם אני אתן לו יותר מדי מרחב ומקום. מבאס שאי אפשר לחיות בלי רגשות מהסקאלה הכואבת. נראה לי שזאת איזושהי הבנה שאני צריכה להגיע אליה בטיפול... שהמטרה היא לא להיות שמח כל הזמן. בינתיים זה עוד מפחיד אותי. טוב נו תודה על תגובתך הנחמדה :)