הבלבול שאחרי

הי ליאת, מה נשמע? אני צריכה לכתוב קצת היום, בסדר? סוג של התנצלות.. :-) לא יודעת.. קשה לי עם הפרידות- עם סיום הפגישה, עם ההמתנה לשבוע הבא, עם ההתכווננות הנרגשת לקראת בוקר יום רביעי, שמהולה בעצב/תסכול/כעס מפוזר, על זה שאין מה לעשות- מרגע שתתחיל הפגישה הזמן יתחיל לנוע עד לפרידה הקרובה. אני עסוקה באופן כללי בפרידות, במוות, בכל מיני דברים כאלה.. ואני מודה שגם עם חברים או עם אמא שלי, יש שיחות טלפון או מפגשים שמסתיימים בכאב הזה של הפרידה. כאילו גורשתי, כאילו נמאס ממני. צער גדול, עם זכרון שבעצם אין לי, כי זה עדיין לא קרה, על פרידה אחרונה. איך אפשר לכאוב זכרון של משהו שלא קרה לך עדיין? אבל אם נחזור למטפלת.. 50 דק' בשבוע זה כל כך מעט, ושבוע זה כל כך הרבה.. כל כך הרבה דברים לא סיפרתי לה.. אני גם עסוקה במהלך הפגישה בהדיפת המחשבות על זה שאני לא רוצה ללכת הביתה. גם אחרי 20 דקות אני כבר חושבת על איך אלך הביתה כשאני לא רוצה. אני צריכה עוד זמן.. סתם לשבת שם. לנוח. וחשוב לדבר, אבל כל כך חשוב לי גם לשתוק, לתת לחדר לחלחל, לטבוע בפרידה הזאת, להתאבל בשקט עם עצמי כשאני איתה. מיותר להגיד שהיא לא כ"כ אוהבת שאני עושה את זה. אני משתדלת לדבר, אבל השתיקה וההתאבלות בלבדיות שלי חסרות לי. אני מרגישה שיש כל מיני רבדים בקשר בינינו וכל מיני דברים קטנים שחולפים לידינו, כי אין זמן לדבר עליהם. כל כך הייתי רוצה קשר אמיתי יותר, מתמשך יותר, שיש זמן לדבר על מה שאני מרגישה בין הפגישות.. אני לא יכולה שלא לחוות את הפרידות האלה, או את ההתאפקות- התאפקות-התאפקות הזו לא ליצור איתה קשר לאורך השבוע כמסר, כאמירה שלה. כאילו במובן מסוים, מיעוט הפגישות והקשר המוגבל ביניהן מאותת "השעני עליי במידה, אל תגזימי, זכרי שאלה רק 50 דק'", או "גם כשאנחנו קרובות- סמכי והישעני על עצמך, חיי את חייך- אין לי יכולת ללוות אותך". אבל אז בפגישה עצמה הטון שונה לגמרי, נכון לקראתי, רוצה בטובתי, נמצא שם בשבילי.. אבל אז בסיום 50 הדק' המיוחלות, אני נפלטת בחזרה למדרכה ושוב הכל מתבלבל. קשה לי לחבר את שני המסרים הכל כך שונים האלה.. ואז קשה לי שלא להרגיש כעס בדרכי הביתה. לא כעס עליה, אלא כעס מפושט כזה, כעס כללי (אולי זה נקרא תסכול?) על מצב כזה שכל כך קשה לי להבין אותו או לעשות בו סדר.. ואז גם המילים שאמרה בשיחה שלנו, אותה אני משחזרת, נשמעות אחרת, ואני העשית סקפטית לגבי הכוונות שלה, והחיבה שלה והתפקיד שלה והרצון שלה לעזור. יותר קשה לי להאמין. (את מבינה?) בא לי מיד לשלוח לה SMS ולשאול אם היא מחבבת אותי.. ואז אני מתחילה במסע ההתאפקות הגדול, עד לשבוע הבא.. אסיים באנחה.. בסך הכל טוב לי.. דרישה בשלומך, לילך

וואוו לילך איזו הודעה. אני מתאפקת לא לבכות. פשוט הכנסת למילים בהודעה המרגשת הזאת בדיוק, אבל בדיוק מצמרר... את מה שאני מרגישה וחווה בטיפול. הרצון לשבת בשקט אצלה ולספוג את החדר את האוירה את הרגשת הביטחון שמעולם לא היתה לי. ההרגשה שמגורשת ונזרקת לרחוב בסיום הפגישה והספקות במהלך כל השבוע על מילותיה המנחמות וכוונותיה האמיתיות. לא מזמן נתנה לי משימה לכתוב מכתב פרידה מהעבר. ישבתי וכתבתי ומה שיצא זה מכתב ארוך בו אני מסבירה למה אני לא מסוגלת להיפרד. לא יכולה לעשות זאת. אני מרגישה שכל פרידה שאני חווה הורגת בתוכי משהו. ואני מדברת על חיי השיגרה. ניתוק שיחת טלפון או פרידה בבוקר מהילדים לגן אני נקרעת. אבל הפרידה הכי משמעותי שמכוצת אותי ומרסקת אותי לאלפי חתיכות היא פרידה ממנה. כתבתי לה על הפער הזה בין החיבוק העוטף והחם שיש לי אצלה לבין הבור החשוך והעמוק שאני צוללת אליו מיד כשיוצאת ממנה. ומפגישה לפגישה הפער הזה הופך לבלתי נסבל ממש אני לא יודעת איך לעמוד בזה. זה רק מחזק ומעצים את תחושת הלבד, הריקנות. כשקראה את המכתב אמרה שהיא דואגת לי. ושהפגישות צריכות לחזק אותי ולתת לי כוח. ולא לרסק אותי. אני רוצה כל כך לצאת מחוזקת. כבר לא מאמינה שיכול לקרות דבר כזה. קראתי אותך ומיד רציתי להתקשר אליה לשמוע שהיא עדיין שם ולבקש ממנה בפעם המי יודע כמה שלא תעזוב אותי. מעניין לשמוע מה את כן עושה כדי להחזיק את עצמך במשך השבוע עד הפגישה הבאה. אשמח אם תשתפי... אני פעמים רבות נשברת ומתקשרת לבקש פגישה נוספת. כמו השבוע. האם יהיה לזה סוף ליאת? האם אוכל לצאת מחוזקת ולא שבורה? ניצן

היי לילך, קראתי אותך ולא יכולת שלא להגיב... אני מקווה שזה בסדר :) אם הייתי יודעת להתנסח כל כך יפה ומדוייק כמוך - הייתי בטוחה שזאת אני שכתבתי את ההודעה. כל כך מבינה ומזדהה עם מה שכתבת, על זה שחמישים דקות זה כל כך מעט ושגם לי בא לשתוק ולדבר בקצב שלי ולא כי צריך להספיק הכל בזמניים מדודים (מה שמוריד את החשק לדבר - לפחות אצלי- מין יאוש כזה שלא משנה ורק אחרי שהפגישה נגמרה אני נזכרת בכל המילים שרציתי להגיד). וכל הזמן אני נעה בין הצורך שהיא תהיה שם תמיד או שלא צריך בכלל..כי נמאס לי להיות כל הזמן במצב של לחכות... אמרתי לה הרבה פעמים שאני קצת מרגישה שהטיפול הוא כמו רומן עם גבר נשוי - שאני איתו אני כל כך "רוצה להיות איתו ומאמינה לו" .. ואז הוא "זורק אותי" והולך למשפחה האמיתית שלו. וגם מכירה גם את ההרגשה שנמאס ממני - אפילו כאן במקום הוירטואלי הזה אני מרגישה ככה :) וSMS הזה שאת רוצה לשלוח בסוף הפגישה... כבר שלחתי אותו כמה פעמים . אני לא יודעת אם זה טוב או רע.. אבל אני כל כך מתחברת לכל מה שכתבת בהודעה הזאת.... מ.מ

היי לילך רק רציתי להגיד שאני ממש מבינה על מה את מדברת... ההתאפקות הזאת עד יום רביעי בבוקר (גם אצלי :)), שסופה ב-50 דקות כל כך קצרות. ואני מסתכלת על השעון כל הזמן, לראות כמה עוד נשאר. ובסוף אני תמיד רוצה להתחנן לעוד, זה לא מספיק, פשוט לא מספיק. אצלי אישית זה עובר אחרי כמה שעות (תחושת האבל והאובדן), וחוזרת תחושת הציפייה ליום רביעי הבא, וההתאפקות, והצבירה. זה אימון טוב, בעיניי. להרחיב את כלי ההתאפקות שלי וההכלה העצמית שלי. להסתדר בלי. בסך הכול גם שבועיים אני שורדת. ודי בטוחה שגם שלושה. אבל הרגע הזה בסוף הפגישה שמבינים שנגמר הוא תמיד בלתי נסבל. אין לך אפשרות ליותר מפעם אחת בשבוע? אם זה יותר מדי בשבילך?

הרצאה מרתקת... http://www.hebpsy.net/community.asp?id=98&page=9

לילך היקרה, וואו..אני הרגשתי בדיוק כמוך..היום מצבי שונה אבל, כל כך מבינה את הרצון לעוד ושהזמן לא מספיק, האם את יכולה לבקש עוד פגישה? שתפי אותה בהרגשתך, אולי אפשר לשלוח לה מייל או משהו...אני נעזרתי בשתי פגישות בשבוע תקופה ארוכה ולפעמים אפילו היא הסכימה לשלוש ולמיילים בין הפגישות... די הרבה..ואז בהדרגה כשהתאים התחלנו להוריד...וגם אצלי כל הזמן חשבתי עד כמה הקשר "אמיתי" האם היא אוהבת אותי וכו'.... לדעתי עדיף לשאול ולדבר על הקשר בניכן ולהיות בטוחה...בהצלחה

היי ליאת, וניצן, מ.מ, סיון, דורותי ומיכל א. קודם כל תודה רבה על שלל התגובות.. קראתי אותן בחיבה והתרגשות והקלה שלא רק אני חווה ניתוק בטלפון כמו גירושים, שיש בהם הקלה לצד השני שסוף סוף הסתיימה השיחה. מצער שאני ככה. באופן מסוים זה כאילו לא מתאים לי.. אני בספק רב אם מישהו חיצוני מבחין שאני רגישה קצת. או לפחות לא עד כדי כך. לשאלתך, ניצן, הבלבול וההשבתה נמשכים רק ביום רביעי בעוצמה כזו. אחרי פגישה איתה, ובעיקר עכשיו בחופשת הסמסטר, אני מושבתת. כל רגע אני נכנסת למיטה לישון או לשכב קצת. סוג של דכאון-עילפון, הכל בעוצמה נורא גבוהה. אבל ביום שאחרי אני כבר יותר בסדר וחוזרת לתפקוד מלא, אם לקרוא לזה כך. אני חושבת עליה ומדברת איתה בדמיון במהלך השבוע, ולפעמים קשה להתאפק, אבל זה לא סוחף ומטלטל כמו ביום הראשון. וגם התחושה שיש בינינו חיבה חוזרת ביום שאחרי. עד אוקטובר היינו נפגשות פעמיים בשבוע, ואם יכולתי להמשיך לשלם על כך היינו ממשיכות. שתינו מרגישות שזה מה שאני צריכה. שזה קצת עוזר לי להחזיק. אבל אין מה לעשות. אני לא חושבת שבאמת הצלחתי להתרגל לפעם בשבוע, למרות שעבר זמן מאז חזרנו לזה. במובן הזה, למרות שאני מסכימה שיש מה ללמוד מהעובדה שהטיפול חלקי, לא הייתי שמה את זה במרכז. לפחות לא לגביי. כלומר- אם יכולנו להיפגש יותר היינו נפגשות יותר, ומוותרות על המטרה הטיפולית הזו בצורתה הנוכחית- פגישה חד שבועית. זה אילוץ בעיניי, לא יותר מזה, לא הייתי מאדירה אותו או מניחה אותו על כס המלכות :-) אני גם לא בטוחה שלהתמודד עם חלקיות זו מטרה מרכזית במקרה שלי (אבל אשאל לדעתה). זה קצת כמו לומר שכולנו צריכים ללמוד להתמודד עם מוות, ושזה גם מעמיד את החיים באור אחר, ואולי מלמד אותנו על עצמנו, על אהבה, על קשר, על הרבה דברים. וזה נכון. אבל אין צורך להרוג אף אחד כדי ללמוד להעריך את החיים, או ללמוד לחיות למרות שמתים בסוף.. אני חושבת שפגישה אחת היא מגבלה ופוגעת בטיפול, ואפשר להסתכל על הצד החיובי ולנסות ללמוד מזה משהו. אבל.. טוב. אני מדברת בלו?פ??ים :-) האמת, ליאת, שהדברים שלך עזרו לי לחדד קצת עם מה קשה לי. קשה לי הפער בין המילים המפורשות בטיפול- העידוד שלה להרחיב במילים, להרחיב את תחומי העניין שלי, להרחיב את ההתנסויות שאני מעיזה לקחת בהן חלק, להרחיב את ימי העבודה. פשוט להתרחב בחיי, לחפש את התשוקות לי ולר לפחד לרוץ עליהן. הפער בין זה לבין המסר הלא מדובר- או לפחות כך אני מפרשת את מיעוט הפגישות ומגבלת הזמן- להצטמצם, להתאפק,להסתפק, להחזיק את עצמי לבד, לסמוך על עצמי, לא לצפות שיכילו הכל. הרי גם מגבלות של הסטינג הם אמירה, ומה עושים כשזה מתנגש עם מטרות הטיפול? האם טיפול יכול לדבר בשתי שפות שלא מתאימות אחת לשנייה? שפה מילולית שאומרת 'כן' ו'עוד!' ו'הרבה',, ושפה לא מילולית, שאומרת 'עד כאן', ו'מספיק' ו'לא עכשיו' ו'במידה'..? אני לא מצליחה לגמרי להבין איך אפשר לומר "התרחבי" או "הישעני עליי עוד ועוד, הכניסי אותי לעוד חלקים בחייך", ולומר גם- "התאפקי, חכי, הסתפקי". סתם, אני חושבת שזו מגבלה גם לה, האילוץ הזה, ולא רק לי. פשוט לי זה יותר מתסכל כי אני המטופלת פה.. (מה את חושבת? האם התפלספתי פה יותר מדיי?) אני קוראת שוב את הדברים שכתבת, ליאת, ומהרהרת בהם.. נדמה לי כל הזמן שיש לי רק עוד ועוד מה ללמוד, שהפגם הקטן הוא כמו סדק שרק הולך ומתרחב ככל שמביטים בו יותר. אני חושבת שהיו לי עוד כמה דברים לומר, אבל שכחתי :-) לעת עתה.. תודה רבה על השיתוף והמחשבה והביחד הקטן שעטפתן אותי בו.. ליל מנוחה, לילך

חמישים דקות הן כל-כך מעט זמן, ובה בעת, כל-כך הרבה יותר מידי... וההתאפקות - מייסרת היא, אבל, כנראה שיש בה גם משהו מענג. לילך, הי, את יודעת מה אני חושבת שיכול לעזור קצת לפעמים? אולי להיזכר (או לבדוק ביחד) מה ייחודי במפגשים המשותפים שלך ושלה, יחודי לך משאר המטופלים, או כל אחד אחר. משותף-פרטי-אישי. זהו בינתיים, א.ה.

היי א.ה. טוב לראות אותך :-) מעניין שאת כותבת את זה.. בדיוק אתמול חשבתי/ריחפתי שהייתי נורא רוצה, כמו בסרטים אמריקאיים משפחתיים, להתקרב אליה כמו ילדה, עם כותונת לילה להתחפר במיטה לצידה ולבקש שתספר לי את הסיפור על איך נולדתי :-) אחי הקטן היה עושה את זה.. ואינספור פעמים אמא שלי סיפרה לו איך רצתה ילד שלישי, שיהיה רק שלה ו.. איך בסוף הוא הילד היחיד שכל כך דומה לה בתוי הפנים, וכמה היא שמחה כשהוא נולד.. :-) מן סיפור לילה טוב כזה :-) וכמעט כל לילה הוא רצה לשמוע את הסיפור שלהם שוב.. וגם אני קצת רוצה לשמוע אותה מספרת את הסיפור שלנו.. וזה קצת דומה למה שהצעת, (למעט העובדה שלא חשבתי שאפשר לבקש באמת כזה דבר..). שיחה כל כך אישית, א.ה., במקום כל כך ציבורי.. הקירבה פה לא פשוטה.. שיהיה סופ"ש נעים, לי היה נעים שהגחת.. לילך