שלום ליאת,

רציתי לשתף אותך במשהו שמעיק עלי ומעכיר את תחושותי. כידוע, יותר משנתיים בטיפול,כשאחד המקומות הקשים לי בו זה המקומות החסרים, אותם מקומות של חום וקירבה שיתוף ומחמאה, הדברים עלו ועולים ויעלו, גם בחדר גם פה... מה שנקרא מוכר ולא חדש, וממש משתדלת להתמודד בכל פעם מחדש, ואפילו רואה סוג של הצלחה עוצמה ובגרות, שאני מצליחה להתגבר ולהישאר, גם בזמנים קשים מבלבלים ומתסכלים. אז מה קרה פתאום? על זה אני רוצה לספר לך... בעלי התחיל גם הוא ללכת למטפלת, בסה"כ לפני שבועיים. אני תמכתי ועודדתי אותו לאורך כל הדרך, והנה זה קרה בסוף. אני מאד שמחה על כך, א. אני מאמינה שצריך לשחרר משקעי ילדות ולפתור מקומות לא סגורים, ומהכרותי אותו, יש לו כאלו לא מעט. ב. אציתי שגם הוא ירגיש, את מה שאני מרגישה, שיש לו מקום לשתף, מקום שיכילו אותו ללא שיפוט וביקורתיות, וכו'. בתוך תוכי קיויתי, שהנה הבן זוג שלי, יבין עכשיו קצת יותר מה עובר עלי, ויבין מה משמעות תסכול בטיפול,ההזדקקות, וכו'... והנה, הוא חזר ביום שני מהפגישה, אחרי שלי היתה פגישה מאד לא קלה בראשון... וסיפר לי:איזו מטפלת מקסימה הוא פגש:כל הזמן רק מחיכת ומחמיאה,על הפגישה השניה-היא האריכה את הפגישה מרצונה ברבע שעה נוספת, היא מראה לו התלהבות מכל משפט וסיפור שיוצא מהפה, בקיצור כל מה שאני מיצרה עליו וחסרה... פתאום, אני כבר לא יודעת מה לחשוב, מעבר לצביטה בלב, כן פשוט סוג של קנאה...יש פה גם תחושה של פיפוס והחמצה. אולי זו בכלל לא חכמה גדולה, שאני נשארת במקום הזה, אולי להפך, יש בזה סוג של מזוכיזם? מי אמר שכך צריך להיות.? אז נכון זו האישיות שלו והגישה שלו, והוא אדם מקצועי ,מסור ורציני, אבל אולי אני סתם מכריחה את עצמי להנות ממה שיש, ובמקום אחר הייתי פורחת הרבה יותר? כשבעלי ראה, בימים האחרונים מה "השיתוף" שלו עשה לי, הוא מאד התבאס והצטער.. והוא כמובן משכנע אותי שלא אעזוב,ואשכח מה שאמר לי.. ואני, אני מבואסת ומבולבלת. מה דעתך?