שוב אני..

היי ליאת, נראה לי שאת שומרת על מרחק זהיר ממני מאז דרכנו אחת לשניה על הרגליים פעם.. אבל אני בכל זאת רוצה לומר דברים שאין בהם עמדה או מניפסט כזה סדור. לפעמים נדמה לי שככה אני כאן.. אוף, אני לא יודעת למה אני מנסה להכין אותך או להצטדק.. לא יודעת.. אני בסך הכל רוצה לומר שאני עצובה. זה התחיל בפרידה הפתאומית מעדי טלמור, האמת, ומאז אני עצובה מאוד כל הזמן.. זה פשוט לא מרפה ממני- רק הולך ומתרחב ומעמיק ומתפשט. אני מתחילה, או חוזרת, להגיד לעצמי שאני לא יודעת ליצור אינטראקציה או קשר עמוק ואמיתי עם אף אחד. ואז אני חושבת על לוותר על הכל. לוותר לגמרי. לוותר על חברה, לעבור לגור בתוכי, להשתכן שם, להתבצר שם, לותר כליל על יציאות החוצה. רק למכולת או למה שאי אפשר without. אני חושבת גם עליה, על א', ומרגישה שכבר שנה כמעט שאנחנו יחד במתכונת חד-שבועית, ואני לא מצליחה להתרגל לזה.. ולא בטוחה שיש טעם בכל כך מעט. שאולי זה מעט מדיי ועדיף כבר לא. אולי גם היא חושבת שאם המעט כל כך מעט לי, אז לא חשוב, שלום. סתם, לא נראה לי, אבל אולי? לא מזמן דיברתי איתה בדמיון ופתאום הרגשתי שננעצה בי חנית בהפתעה. היא אחזה בה בצד אחד, ובית החזה שלי אחז בה בצד השני, וכיוון שהייתי תלויה קצת מגבוה על החנית הזו, דם אדום כהה נזל במורד החנית וכיסה את כפות הידיים של א'. ושתינו עצרנו להתבונן בזה בפליאה, וידענו שאני הולכת למות, אבל לא יכולנו להסתכל הצידה. היה בזה משהו מהפנט, והייתה איזו קירבה אינטימית בין שני אנשים שחווים יחד את המוות של אחד מהם (מידי השני?). זה קצת מוגזם, היא הרי לא הורגת אותי בכלל, אבל ה'חיזיון' המשונה הזה נשאר.. של דם כהה שנשפך ממני באיטיות מהפנטת. של השתקה כזו, פתאומית. abruptly אם הייתי אמיצה היינו מפסיקות להיפגש. היא ודאי הייתה כועסת על אמירה כזו מצידי. היא טובה לי יותר ממה שיכלה להיות כל אחת אחרת. אף אחת לא הייתה משתווה לה ביכולת להיות איתי ולהבין אותי, אבל אני לא יכולה יותר להרגיש ככה.. אני לא יודעת אפילו לומר מה זה ככה, רק יודעת שזה קשה לי. שוב נסחפתי למילים, רואה? וביומיום יש לי רק שתיקה נורא גדולה, ושקיעה פנימה למקום שאין בו מילים, ועצב ממש כבד.. ממש ממש כבד. נורא קשה לי לחייך לאחרונה או ליצור אינטראקציה. אני נמנעת מאלה ככל שאני יכולה, ומתאפקת בכל רגע נתון לא לבכות, וצריכה ממש בכוח לגייס מעצמי מילים. ועוד יותר לגייס מעשים.. ולאמא שלי יש סרטן בריאות שוב. וזו דווקא הבשורה הטובה, תאמיני או לא. (כי חשבנו שזה סרטן רע מאוד, וזה דווקא סרטן מתון- אז אנחנו מתייחסים לזה בבית כאילו הבריאה, אחרי תקופת אי וודאות ארוכה מדיי). ואולי דווקא היציאה לוודאות משחררת את כל העצב והאבל האלה..? אולי כאן מתחברים עדי טלמור ואמא שלי, ומתחבר גם הלבד שלו והלבד שלי. לא יודעת.. זה כבר ארוך נורא... לא היה לי למי לספר את כל זה, אז סיפרתי לך. אני חושבת שאני מוכנה להתבצר בתוך עצמי לזמן מה.. אני פשוט עצובה מדיי. לילך

ליאת, תודה רבה.. מילים שקטות, רגישות ונכנסות ללב. אבל זו אכן מילה טובה לתאר את מה שאני מרגישה. היום כבר היה קצת יותר קל, סוף סוף, אבל מחר שוב אפגש עם א', ושוב צפוי להיות היום הקשה של השבוע (וכו' וכו'.. בלופים שמרביעי לרביעי). אני עסוקה מאוד בפרידות, תמיד עסוקה בהן, ויש בהן אבל בשבילי.. ואיך נקשרים ומתכוננים לפרידה ביחד, כל הזמן? אני ממש מודה לך שבאת באמצע היום. עדינה ורגישה הייתה התגובה שלך, שקט מגן כזה.. באמת תודה, לילך

הי, בחרתי לכתוב שוב. אולי אולי משהו קט יעזור (לך או לי, או לכל מי שקורא). את יודעת, לילך, את כותבת על אמא ומחלתה, על עדי טלמור (סיפור מעורר אסוציאציות גם אצלי, לרבות ההקשר למחלתו, אם כי אחרת, של אבא שלי). ואת מזכירה את אחיך וסיפורי לילה טוב, ואני לא יכולה שלא לשאול - איפה *את* בכל הסיפור? איפה המקום של לילך?! וגם, אני חושבת שבעץ למטה איכשהו ציפית לתגובה של ליאת, זו רק דעתי. אני שמעתי ציפיה גדולה. אבל ייתכן שגם רשמת רק הגיגים שבינך לבין עצמך (כי היה ניתן להבין זאת גם כך). אני בכל אופן ראיתי שם שאלה גדולה ולא פתורה, וגם אצלי היא עדיין כזו. מעין משהו שדרוש תהליך כדי לעכל, ואין לו תשובה מידית. אז רק רציתי לתת דוגמא לעניין שהיה לאחרונה בהקשר לשיחות שלי. נראה לי שההרגשה הכללית שבו דומה בכמה קווים למה שתיארת. הטיפול בחופש. ולעזאזל, לצערי, ממש לפני חופשים נכנס בי בדר"כ איזה שדון ולא מצליח עם הפרידות היחסית ארוכות האלה, ואז גם באות המוני השלכות שמעיפות אותי הרחק הרחק. בקיצור, יצאתי מהפגישה האחרונה בבאסה רצינית. בכל אופן, פעם ראשונה EVER רופא הנפש שלח באומץ רב מייל הדורש בשלומי במהלך החופש. השקעתי מחשבה מרובה, זמן, והשבתי לו וסיפרתי על דברים טובים והתקדמויות בעיקר. מצד אחד - מאד מאד מאד ציפיתי לתגובה. זה לפחות מה שידעתי באותו רגע. אבל אבל - יש מצב שהיה קול נוסף בפנים שממש לא רצה תגובה סטנוגרפית; או סירב לתגובת 'כל הכבוד' למשהו שאני מרגישה שהוא גם בלוף; או קול שפסל מלכתחילה כל תגובה שאינה אני, ואולי, לכן, כיוון האין-תגובה-בכלל היה מועדף. מורכב. אם כן - עד אותו הרגע איכשהו קולו נשמע בי בפנים, די יפה אפילו, למרות הפגישה האחרונה הנוראית. אבל אחרי שלא קיבלתי מענה בכלל למייל ההוא, השתבשו לי המחשבות בראש לכיוון של: "איך זה שהוא אומר לי להשתמש בו הרבה יותר, והנה, ברגע האמת, כשאני כבר מעזה לבדוק ולשתף פעולה במציאות - הוא לא שם. הוא לא שם! לא הסתדר לי. והיה סוג של משבר אקוטי שנגע בהמשך וקיום הטיפול כולו והחיים בגדול. כאב וייסורים וייאוש עמוק עמוק, ואל תשאלי איזו מפלצת עשיתי ממנו, ובא כעס גדול על כך שפותיתי לאיזה מקום והונו אותי. אגב, אני, כנראה, עדיין מאד מתקמצנת בכל הקשור לשימוש האפשרי בו; לחלופין, מנסה לקבל ממנו (אולי אפילו לחלוב ממנו) דווקא משהו שהוא אינו יכול לתת במסגרת תפקידו כמטפל. אגב, המטפל אומר לי שההרגשה הזו (פותיתי ורומיתי, אבל ניסיתי ועשיתי משהו בדרך) היא סוג של התקדמות. הוא כבר חזר, ולמרות שעדיין לא חזרנו לשגרה, כבר נפגשנו. הוא התנצל, ובדיעבד יכול להיות שהעדר התגובה היה טעות (ואני מתבאסת שאני צריכה לשלם על ה'טעות' הזו, אבל מה לעשות, ככה זה בטיפול. וכמו שאמרתי כבר פעם יש טעויות שהוא לא עושה). ועכשיו גם זאת - כידוע לנו, כל עניין ההתכתבויות במיילים לא-כל-שכן בסמסים, עשוי להיות מראש (במקרה שלי, לפחות) וואחד-סיבוב-מסוכן, אבל מעבר לכך, אח"כ הוא הוסיף ואמר שהוא היה מאד אמביוולנטי לגבי "כן או לא תשובה וגם איזו", ולכן קרה בפועל מה שקרה. ואני, אני יכולה להבין את המלכוד. הזכרנו גם שהטיפול מאד חלקי (ולדעתי, גם פגישות-בתדירות-גבוהה-יותר-במשך-שנים   חלקיות לעומת   טיפול-בסיסי-טוב-דיו-של-אמא-בשנים-הקריטיות). הטיפול כל-כך חלקי, והוא מטפל בי, ו... במובנים רבים המעט-מעט הזה טוב בהרבה מהטיפול שאמא העניקה... איזה חסר ואובדן זה יכול להרגיש. וגם כעס שזה הוא ולא אמא. (זה אגב, יכול לשמש כאחד ההסברים ל - מדוע אחרי פגישות של קרבה גדולה יש התרסקות). מעניין שלפעמים אנחנו מחפשים מעין אמא-אידאלית באינטרנט, או תשובת אינסטנט לבעיית עומק. דווקא באינטרנט, שהוא, מטבעו, בעל פוטנציאל תסכול רב-רב מאשר טיפול בשיחות. (ואני, למשל, שמחה שלא הבאתי את הנושא המוזכר לכל מקום אחר, לרבות הפורום, אלא המתנתי לשובו ופתחתי רק שם, ועכשיו אני מגיעה לכאן עם הפירות). על כל פנים, באנדרליין, אני נוטה הרבה פעמים לא לרצות את החלקי המעט והמאוחר הזה, כי הכאב כמעט בלתי נסבל, ומייד אני רצה לחשוב על הצטמצמות והתכנסות עם תכנים רבים רבים במחשבות, ולהיכנס למקום הזה של 'חיים-על-הדמיון-כביכול-ללא-אינטראקציות' או 'אין-חיים'. אני עדיין מתווכחת על כך עם המטפל, עד היום, והוא איתן בדעתו שהעסקה משתלמת. המקום שאת מציעה, ואת כבר יודעת, הייתי בו, עמוק עמוק בתוכו, ועדיין די ליד, וזה מקום של בדידות איומה. אי אפשר למחוק את התלות... טוב שכתבת, שלך מכל הלב, א.ה.

אהלן א.ה. את צודקת, באמת קיויתי לקרוא את מחשבותיה של ליאת (אהלן), כי אני באמת לא יודעת איך לגשר על הפער הזה. אבל לא נורא.. שאלתי את א'.. שמעתי אותה מחייכת, כי אני מסתכלת למטה בדר"כ ולכן לא תמיד רואה, כשאמרתי שלמרות שעברה כמעט שנה, אני לא מתרגלת ללראות אותה רק פעם בשבוע. דיברתי קצת, אולי לא מספיק, על הפער בין השפה של המילים לשפה של הסטינג. ואז היא דיברה קצת- דיברה לאט, כמו בתשומת לב, בקול יחסית נמוך יותר, בטון אחיד.. יש משהו בדיבור הזה שמהדהד אצלי ברור יותר.. המונוטונית הזו בקול מערפלת קצת ומכניסה אותי לאיזה mode אחר, כמו מיני-טרנס. היא אמרה שהיא מאוד מבינה, דיברה על הרבה אנשים יקרים שלפעמים אנחנו פוגשים מעט מדיי, או לא ניפגשים איתם יותר אף פעם, ובכל זאת, זו לא ממש פרידה כי אנחנו ממשיכים לשאת אותם איתנו, לדבר איתם, לשתף אותם, להתייעץ בהם, ואנחנו אלה שמשלימים את הפער הזה. אמרה/חשבה בקול שאני בעצם מאוד טובה בלדמיין בדר"כ, ואולי אני אומרת לה שיש משהו מיוחד במפגש שלנו שלא מאפשר לי לגשר על ההעדר שלה ככה. אני לא יודעת, א.ה., לפעמים אני סקפטית.. היא הייתה כל כך קשובה ועדינה ורגישה והבעות הפנים שלה היו כל כך איתי, רגישות לכל תנועה.. אז אני לא יכולה שלא לאהוב אותה או לא להסכים לקבל את כל מה שהיא אומרת, או לפחות לתת לזה צ'אנס. גם במפגשים עם אנשים שאני רואה פחות ממה שהייתי רוצה אני נפגעת קצת, או מתכווצת, כשאני לא יכולה לקבל את היחס שהייתי רוצה. אבל איתה זה שונה כי המטרות של המפגש הן אחרות, ורמת הפתיחות שלי או הנכונות שלי לספר על עצמי ברצף- זה שונה אצלה ובמפגש רגיל. אז ברור שגם התסכול הוא שונה.. כי הציפיות הן מראש שונות. בקיצור, זה מאוד מבלבל הקשר הזה.. אילו ציפיות אמורות להיות לי? להצלה?! כנראה שלא.. אני חושבת שעוד נדבר בזה, אני והיא. זו לא שאלה שמבקשת פתרון קונקרטי, אבל זו כן שאלה שחשוב לי קצת לדוש בה כדי להבין מה אני לא מבינה באופן כללי. לא רק איתה. השאלה איתה היא ייחודית לקשר שלי איתה ואין לזה פתרון. אני צריכה להתגבר על הקושי לשתף לעומק, לאור חלקיות הקשר, לבד כנראה. אין לזה פתרון אחר. ואולי זה מה שהיא אמרה לי, בלי ששמה לב. אני חושבת שלא שמעתי אותך מתארת כך תסכול בפרטים כבר המון זמן, אם בכלל.. ומכך אני מבינה כמה זה מטריד ומעסיק אותך.. דווקא נעים לקרוא אותך בפרטים, בתוך הקשר סיפורי. לפעמים את מדלגת על השלב הזה, ישר לרמות גבוהות יותר של הכללה. מאוד הבנתי את הכעס שלך, ואת הנפילה לדכאון ולפקפוק גורף בכל ההישגים או הקשר בכלל, מיד כשהקשר נקטע, שהציפיות לא נענו.. מאוד מבינה. ושמחה שהצלחת לומר את מה שעל ליבך.. טוב לראות אותך גם כאן למעלה, לילך

הי לילך, קוראת אותך (ואת השאר) כבר הרבה זמן. הרבה פעמים אני מרגישה שמה שאת כותבת מאוד מדבר אליי. את כותבת על חוויות דומות לשלי, ובמיוחד אני מזדהה עם הפער הענק בין המודעות העצמית הגבוהה למצב שלך, הרגישות הגדולה לפרטי הפרטים של ההוויה שלך ושל הזולת, והתפקוד היומיומי החיצוני שהוא כאילו ללא רבב, לבין העצב שבפנים, הקושי האדיר שכרוך בתפקוד הזה, הפנטזיות שעוזרות לייצר יכולת להתמודד עם כל זה, ותחושת הבדידות התהומית שזה יוצר. אני אמא לשני ילדים קטנים, בשנות השלושים לחיי, עובדת בהצלחה במקצוע נחשב. הייתי במספר טיפולים במהלך חיי, האחרון נמשך 3 שנים, רוב הזמן במתכונת של פעמיים בשבוע, והסתיים לפני חצי שנה (הפעם סיימתי בזמן ולא ברחתי או ננטשתי). רציתי להציע לך משהו שעלול לגרום לך לסגור את ההודעה שלי בכעס בלי שממש תחשבי עליו. גם אני התייחסתי לרעיון הזה בצורה דומה, שהייתה מלווה בחרדה אינסופית עד לפני כשנה. למעשה ההישג הגדול ביותר של הטיפול האחרון הוא בכך שהעזתי לחשוב עליו ברצינות וליישם אותו....הרעיון הזה הוא תרופות, וליתר דיוק במקרה שלי, תרופות ממשפחת ה – SSRI לפעמים מרוב מודעות עצמית ורצון לשליטה אנחנו מפספסות.. יש דברים שחזקים מאיתנו, ותאמיני לי שניסיתי מאוד מאוד להרגיש טוב יותר בלי, והרגשתי כישלון אדיר שלא הצלחתי...אבל את העצב העמוק, את המחשבות האינסופיות, את החרדה שגורמת להן, את כל זה אפשר וחשוב להבין ולנסות לשנות בשיחות אבל לפעמים רק שינוי כימי יכול לעשות את ההבדל ולהקל בצורה ניכרת על החיים. אני כבר כמעט שנה במינון מינימלי של אחת התרופות ממשפחת ה SSRI והחיים יותר קלים. לא נעלמה הרגישות, אני עדיין כואבת את הפרדה מהמטפלת, עדיין חושבת עליה הרבה מעבר למה שהייתי רוצה, יש עדיין חרדות ולפעמים מצב רוח עגמומי אבל העוצמות יותר נסבלות.. מאוד מבקשת ממך שלפחות תחשבי על זה :-) שלך, בלה.

היי בלה, לא כועסת בכלל :-) (לא צריך להגזים) שמעתי את הדאגה והרמון להקל ולהטיב עד כאן.. חשבת שאכעס? אני לא מרגישה שזה נחוץ כרגע.. בסך הכל אני מסתדרת, ומקטעי העצב עדיין בשליטה. הם לא מכניעים אותי. זה נכון, מלווה אותי עצבות קלה באופן תמידי, זה כמעט חלק מהאופי שלי, ושתיקה מלווה אותי גם, והתאבלות מהעתיד המדומיין על ההווה (עבר בדמיון)- גם זה קיים לא מעט. וכן, יש לא מעט דברים כאלה שאני מרגישה שאי אפשר באמת לשתף בהם חברים, כי זה אולי מרחיק קצת. אבל יש גם המון פעמים שבהם אני מחייכת הרבה, לעצמי ולאחרים, נינוחה, רגועה. יש גם פעמים, פה ושם, שחרדת ההשתלבות שלי ובכלל החיים לא מפחידים אותי והעתיד נראה מאתגר ומזמין. כל עוד אני מסתדרת, אני לא רואה צורך לערב תרופות. בנתיים אני בסדר. לפחות רוב הזמן.. ונפילות כאלה הן בעיקר סביב היום הזה בחודש, אז יש לי גם הסבר הורמונלי לעצמי :-) מה שכן, את לא יודעת כמה ההודעה שלך מעודדת- לדעת שיש מישהי שהיא אולי כמוני בכמה דברים, והצליחה לעשות לעצמה בית איפשהו. לגדל שני ילדים. זה ממלא תקוה. וגם לדעת שאת נשארת את גם עם תרופות, שהרגישות שלך עוד שם, רק שהכאב מוחלש, גם זה טוב לדעת.. זה נותן תקוה, בשבילי, ומשמח לדעת, בשבילך.. :-) תודה שחשבת עליי ושיתפת.. לילה טוב, לילך

לילך, קוראת אותך (ואת השאר) כבר הרבה זמן. הרבה פעמים אני מרגישה שמה שאת כותבת מאוד מדבר אליי. את כותבת על חוויות דומות לשלי, ובמיוחד אני מזדהה עם הפער הענק בין המודעות העצמית הגבוהה למצב שלך, הרגישות הגדולה לפרטי הפרטים של ההוויה שלך ושל הזולת, והתפקוד היומיומי החיצוני שהוא כאילו ללא רבב, לבין העצב שבפנים, הקושי האדיר שכרוך בתפקוד הזה, הפנטזיות שעוזרות לייצר יכולת להתמודד עם כל זה, ותחושת הבדידות התהומית שזה יוצר. אני אמא לשני ילדים קטנים, בשנות השלושים לחיי, עובדת בהצלחה במקצוע נחשב. הייתי במספר טיפולים במהלך חיי, האחרון נמשך 3 שנים, רוב הזמן במתכונת של פעמיים בשבוע, והסתיים לפני חצי שנה (הפעם סיימתי בזמן ולא ברחתי או ננטשתי). רציתי להציע לך משהו שעלול לגרום לך לסגור את ההודעה שלי בכעס בלי שממש תחשבי עליו. גם אני התייחסתי לרעיון הזה בצורה דומה, שהייתה מלווה בחרדה אינסופית עד לפני כשנה. למעשה ההישג הגדול ביותר של הטיפול האחרון הוא בכך שהעזתי לחשוב עליו ברצינות וליישם אותו....הרעיון הזה הוא תרופות, וליתר דיוק במקרה שלי, תרופות ממשפחת ה – SSRI לפעמים מרוב מודעות עצמית ורצון לשליטה אנחנו מפספסות.. יש דברים שחזקים מאיתנו, ותאמיני לי שניסיתי מאוד מאוד להרגיש טוב יותר בלי, והרגשתי כישלון אדיר שלא הצלחתי...אבל את העצב העמוק, את המחשבות האינסופיות, את החרדה שגורמת להן, את כל זה אפשר וחשוב להבין ולנסות לשנות בשיחות אבל לפעמים רק שינוי כימי יכול לעשות את ההבדל ולהקל בצורה ניכרת על החיים. אני כבר כמעט שנה במינון מינימלי של אחת התרופות ממשפחת ה SSRI והחיים יותר קלים. לא נעלמה הרגישות, אני עדיין כואבת את הפרדה מהמטפלת, עדיין חושבת עליה הרבה מעבר למה שהייתי רוצה, יש עדיין חרדות ולפעמים מצב רוח עגמומי אבל העוצמות יותר נסבלות.. מאוד מבקשת ממך שלפחות תחשבי על זה :-) שלך, בלה.