אוף

היי ליאת (וכולן) בגלל פשלה שלי יוצא שלא אפגש איתה שבועיים. הבנתי את זה רק היום. ורק עכשיו הבנתי שזה בעצם אומר שלא ניפגש 3 שבועות. פשוט כמעט שבוע שלם עבר בלי שידעתי שאנחנו לא הולכות להיפגש בהמשכו. איכשהו לא קישרתי בין רביעי בבוקר לפגישה שלנו (והיא הייתה אומרת: את יודעת מה פרויד היה אומר על זה...) בכל מקרה, זה מעציב אותי. מעציב אותי ששכחתי שאם אני עובדת ביום רביעי בבוקר אני לא אוכל להגיע לפגישה, כי מה זה אומר לגבי החשיבות של המקום אצלי. ועצוב לי שהיא לא נלחמה למצוא זמן חלופי. אני לא פגועה מזה. פעם, בזמנים מצוקתיים יותר אני יודעת שהיא הייתה ממש מנסה וחופרת עד שהיא הייתה מוצאת זמן חלופי. ואם לא הייתה מציעה שיחה טלפונית. ועכשיו... כלום. השבוע לא ניפגש בגלל פאשלה שלי, בשבוע הבא היא בחופש, ויאללה, שיהיה כבר, לא חשוב, פשוט ניפגש בעוד שבועיים. אבל אני כבר לא במצוקה. והפגישות שלנו כבר לא חיוניות. ואני יכולה לשרוד לבד. אז לא כזה צריך להתאמץ. לא היא ולא אני. הכול בסדר כזה. נסתדר. אני מבולבלת עכשיו בעניין מסוים, ובפגישה הקודמת תהיתי איך הסתדרתי בפעם הקודמת ששהייתה לי דילמה כזאת בלעדיה. והיא אמרה "הנה, עובדה שהסתדרת". אני מרגישה שדוחפים אותי מהקן. שהיא מעודדת אותי לסיים. לא כי היא לא רוצה לראות אותי יותר, אלא כי זה תהליך טבעי או בלה בלה בלה כזה. לא יודעת. לא רוצה להידחף. רוצה להתכרבל. לא רוצה לסיים עדיין. עוד לא. היא טוענת שזה יהיה בזמן שלי, אבל זה לא ממש נכון, הא? היא מעודדת מאוד בתקיפות. והנה, שלושה שבועות לא ניפגש, אבל מה זה חשוב כבר, הסתדרת פעם לבד, תסתדרי עכשיו לבד, יהיה בסדר, את יודעת שיהיה בסדר. אוף. וכמובן שאת תגידי לדבר איתה על זה. אבל זה לא עוזר לי עכשיו :(

נכון, את צודקת :) באמת לא חשבתי על זה. תודה.