האם יש תקווה?

שלום אני בן 30 מאז שאניזוכר את עצמי היו לי קשיים חברתיים, אני זוכר שמגיל תיכון כאשר הייתי נמצא עם חברה מקובלים או בסביבת בנות האישיות שלי הייתה נעלמת. אם הייתי מתחיל עם מישהי הייתי חש חרדה עצומה, לא מסוגל לנהל שיחה נורמלית להיות טבעי פשוט לזרום. אני זוכר שמגיל 26 זה ממש התחיל להפרע לי הסימפטומים פתאום היו יותר מול העיניים הייתי הרבה יותר במודעות ואז זה התחיל ממש להציק לי. הרגשתי כמו נכה, אני נמצא עם חבר'ה, שאני מכיר ובשיחות אני לא זורם, השיחה לא מעוררת בי עניין, מרגיש שאני לא יכול לנהל שיחה נורמלית כי אני לא מעוניין במה שמדברים עליו ושאני מגיב באופן טכני, למרות שאני כל כך משתוקק לנהל שיחות בטבעיות להנות משיחה וחברה של אנשים. לאחר הרבה עבודה אין לי חרדות שאני פוגש נשים או אנשים חדשים אבל אני מרגיש שאין לי עצמיות, שאני לא מתעורר מהמציאות, אין לי תגובות טבעיות, לא מתעוררים בי רגשות כמעט ביחס לשום דבר, אני יוצא לשידוכים (חזרתי בתשובה מתישהט בחיי) והשיחות נשארות על לבל נמוך, אני לא מרגיש שמשהו מתפתח, שאני נקשר והרבה פעמים משועמם, ולא בגלל שהבחורה משעממת אלא כי אי לא מצליח להתחבר לשיחה לזרום, לא מתלהב משום דבר שהיא עושה, מהאיכויות שלה. גם בבית אני מגיב באופן טכני. אני כל כך רוצה שעולם רגש נסתר כלשהו שאני מאמין שקיים בקרבי יתפרץ אל פני השטח שאני יוכל לזרום להיות טבעי ופשוט להנות מחברה. אני מרגיש בודד וכלוא בתוך עצמי. כלפי חוץ אנשים חושבים שאני חברותי, יש לי חוש הומור, אני נראה טוב חכם אבל אני לא מצליח ליצור חברויות עמוקות, לא נח לי עם אנשים באחד על אחד גם עם הם חברים שלי כי אני לא מצליח להנות משיחות ארוכות ואני חש קושי. אני גם נמנע מלחשוב על קריירה כי אני יודע שכל תחום שלא אבחר אני ארגיש מבודד חברתית וקצת מאוים. אני בטיפול פסיכולוגי ארוך ולא סדיר, אני מרגיש שיפור ביחס לעצמי אך זה כאילו רק החלקים החיצוניים קצת מסתדרים אך הבעיה המהותית נשארת והצמאון להתקשר עם המציאות ללא הצלחה עדיין לא נפתר. אשמח לתגובה (רצוי אופטימית:))