מחזק או מחליש?

לעיתים אני תוהה אם הטיפול מחזק אותי או מחליש, כלומר כשאני נאלצת להפרד לתקופה אז קשה בהתחלה אבל אח"כ בסדר ואז כשנפגשים שוב קשה לי לחכות לפעם הבאה וזה לא מספיק ואני מרגישה שאני צריכה עוד ואת ההחזקה שלה...מוזר לי...האם יכול להיות מצב שטיפול יחליש? ולמה זאת ההרגשה?

זאת בדיוק התחושה, אבל מדוע יותר קל להפרד לתקופה ארוכה של חופשה מאשר להחזיק את עצמי בין הפגישות המסודרות? ואם מתבטלת פגישה וזה לא מסודר גם קשה לי

הי מיכל וניצן, אנסה את מזלי וארשום כמה רעיונות במילותיי (מתוך שיחותיי ותחושותיי. אולי משהו מכאן יתאים לכל אחת מכן - אני חושבת ש - כשאת נמצאת במהלך פגישות רגיל, את בדר"כ בפאזה פחות "ארוזה". משהו קצת "פרום" בך. את מרשה לעצמך להיות תלויה יותר, נזקקת יותר, נשענת יותר, חשופה יותר, ילדה יותר. מניחה שיש בך אף-על-פי-כן-ולמרות-הכל איזו ידיעה פנימית שיש לאן "ליפול". ייתכן גם, שבמקביל קיימים חששות, שאולי בכלל לא יהיה מקום שיחזיק. לעתים מתחת לפני השטח. לעתים צפים ועולים. טיפול מסודר שמקפיד על שעות קבועות, מוכיח לך, למרות חרדות שכאלה, שהמציאות, בדר"כ וכמעט תמיד, מראה שאכן יש. מוגבל ולא מובן מאליו, אבל קיים. בנוסף, הידיעה, למשל, שהמטפלת שומרת על עצמה, כמיטב יכולתה, מסייעת, לדעתי, להאמין שהיא תוכל בהסתברות גבוהה להיות שם בשבילך שוב. מניחה שגם בין הפגישות את איכשהו קצת אורזת את עצמך. ממשיכה בחיים. פרידות ארוכות יחסית אולי מדגישות זאת יותר. נראה לי שעפי"ר לפני יציאה לחופשה עם כוונת המשכים עתידיים, יש בשיחות הטיפוליות איזה סוג של עבודת פרידה והכנה ליותר החזקה עצמית. עד כמה שניתן. מאידך, לפני אי קיום שעה במועדה בהפתעה אין הכנה נקודתית, והוא עשוי לתפוס אותך במצב פגיע, יחסית, ואולי אף להתלכד פנימית עם המחשבות והחרדה, שקיימת כל הזמן בפנים: המחשבה שיאכזבו ולא יהיו שם בשבילך בדיוק כשהכי. ההקשר הפנימי לפעמים מובהק וחד צירי עד כדי כך שבאותו רגע – הזום גדול, האירוע-יוצא-הדופן מנותק מהשלם, וההיעדר הופך להיות כל העולם כולו. ייתכן שאת גם מרגישה אשמה בשל מחשבותייך ה'הרסניות'. במהלך הזמן, הטיפול אמור להכין אותך בסופו של דבר גם להתמודדות קלה יותר ברגעים כאלה. אז, בואי נאמר שכן יהיה איזה "בום" בחוויה, אבל יצליח לחלוף מהר, ואולי אף יהיה רדוד בעוצמתו בהשוואה למצב ההיסטורי. לפעמים ההבנה יכולה לעזור כאן מאד, כך גם המבט הרחב. וחשבתי גם על הכעס. כשנפרדים, בפרט לפני חופש ארוך, קורה שמרגישים במיוחד את הכעס. עם הזמן וגם בהיות הכעס קיים עדיין, יכולים, אולי, ליפול לאשליה של "אני יכולה לגמרי לבד", למשל, כחלק מבריחה מההודאה בתלות. כשחוזרים להיפגש מרגישים בבת אחת ובעוצמה כמה נזקקים ותלויים, ומאחר שהשגרה שבה, כנראה שאנחנו מרשים לעצמנו להיות במקומות מפילי המשקל. אומרים שקבלת התלות, כי אין קשר בלעדיה, היא סוג של התחזקות. א.ה.

תודה על התשובות. מעניינות ומעוררות מחשבה... ניצן

תודה על התשובה המעמיקה..אבל מצטערת לא הבנתי הכל...זה נכון שאחרי חופשה אני מרשה כנראה לעצמי ליפול..והמחשבות שלא יוכלו להכיל...אבל לא הבנתי את ההסבר המפורט ממש...את ממש נבונה והתשובות שלך חכמות אבל לפעמים תשובה פשוטה יותר קלה למי שבכלל לא מגיע מהתחום...מצטערת...את יכולה להסביר בפשטות בבקשה? ואם לא אז לא...זה בסדר. תודה בכל זאת.