אכפתיות

ראשית, תודה על ההזמנה משבע שעבר לכתוב כאן. בזכותה החלטתי לשמור על זהות... ולעצם העניין: אני מטופלת ותיקה מאד. אין לי בכלל ספק לגבי האמפתיה של המטפלת, אבל בנוגע לאכפתיות, קשה לי לדעת. היא טוענת שאכפת לה ממני, ואני מרגישה כשהיא מביעה את זה. הבעיה היא, שמטבע הדברים, יש זמנים שבהם האכפתיות באה לידי ביטוי (ובמידה רבה), ויש זמנים שממש לא (למשל בחופשות). האם, לדעתך, ביטוי חיצוני הוא חלק אינטגראלי של תכונה זו, והעדר ביטוי מצביע בהכרח על העדר התכונה? האם קיימת בכלל הגדרה אופרציונלית למושג אכפתיות? מה דעתך?

אין בי שמץ התנגדות רגשית (ובוודאי לא עקרונית) ללקיחת חופשה. לחלוטין לא. אני בהחלט מסכימה, שהחופשה חיונית למילוי מצברים, בפרט עבור מטפלים. אבל - - - אני מ-א-ד מתנגדת לאמירות שאינן תואמות-מציאות. אני חושבת, שאדם הנמצא בעיצומו של בילוי משפחתי, אינו פנוי מעשית/מחשבתית/רגשית לאנשים שמחוץ למעגל הקרוב. יהיו אלה קולגות, בוסים, שכנים לבנין, או מטופלים. סביר, הגיוני ומתבקש שכך יקרה. גם אני, בזמן חופשה, אינני מקדישה טיפת מחשבה ועניין למקום עבודתי, אבל גם אינני מתיימרת לטעון שאכפת לי ממנו. לכן, כשמטפל מתעקש שאכפת לו מהמטופל גם כשהוא "לא שם", זה נשמע לי לא אפשרי, לא הגיוני, ולא מעשי. כשלפני שנתיים היא הייתה מרותקת למיטה, ולא יצרה קשר במשך חודש שלם, הבנתי לגמרי שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי באותה תקופה. מה שלא הצלחתי להבין ולקבל בשום אופן הוא, איך היא יכלה לומר, שברמה הבסיסית, כן היה אכפת לה ממני גם אז. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. השאלה היא, איך מגדירים אכפתיות - כתכונה שיש לה ביטויים חיצוניים, או כתכונה שאפשר רק להרגיש או לא להרגיש, דהיינו, מצב שנתון לשיפוט סובייקטיבי בלבד. כי אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, לא הייתה שם אכפתיות. חד וחלק. מקווה שהצלחתי להסביר טוב יותר את כוונתי, ואשמח מאד לשמוע מה את או אחרות כאן חושבות.

  ... כשהמטפלת עושה אפצ'י, באותו רגע ממש היא כל-כך מרוכזת בעצמה שלא נראה לי שהיא חושבת ממש על משהו אחר. גם לא עלייך. בכלל. אז כנראה שיש קטיעה של רצף, אבל, עדיין, קיים אצלה אצלה ייצוג פנימי שלך והיא בסה"כ זוכרת אותך ואת ההיסטוריה שלך, ושאת מישהי יקרה לליבה, למשל. הי לך, כותבת. אני חושבת שאם את מבודדת קטע נתון ומתבוננת עליו רק מקרוב ולא כחלק מהשלם, את יכולה להגיד שבפרק זמן מסוים (קצרצר או בעל נפח רב יותר) לא היה למישהו יצירה של קשר מודע עם דמותך שבו. וטוב שכך, כי, אחרת זו, כנראה, הקרבה, או חוסר הפרדה. ובכלל, נראה לי שגם כשהורה טוב, נגיד מתעצבן, ומחשבתית בא לו להעיף את הילד לכל הרוחות (זה קורה לכל אחד), באותו רגע נקודתית, הוא לא מרגיש פנימית חיבה עזה כלפי הצד הזה של הילד שבא לידי ביטוי, ובכל זאת - בכללי, הוא אוהב ודואג מאד ואכפת לו. א.ה., מעולם הדיסוציאטיביות והאינטגרציה.

אמון נוצר מדיוק. נכון שאין שלמות. אבל אם קוראים כאן פסיכולוגים הייתי רוצה לצעוק להם- לא תקנו את אמון המטופלים שאתם אכפתיים, אם תפריזו... לכל אדם יש ראדר פנימי להבין מה יתכן ומה גוזמה... חד וחלק אכפתיות בחופשה היא מוגבלת מאד.

הי א.ה., שמחה שהגבת. ב"אפצ'י" אחד הצלחת להסביר לי נושא ארוך (וכמובן מורכב :-)... אז תודה! ותודה לשיראל ולך, ליאת, על הנקודות שהעלית. בהחלט דייקת...