קשה לי להיות אמא

אני בת 41, נשואה ואם לחמישה. מזה כ-9 חודשים אני הולכת ומתדרדרת מבחינת מצבי הרוח שלי, לא נראה לי שזו תהיה הגזמה לומר שאני בדיכאון. כבר חודש וחצי נפגשת עם פסיכותרפיסטית שאמורה להיות טובה, אבל בינתיים לא מרגישה כל הקלה, להיפך. אני יודעת שזה תהליך שאמור לקחת זמן, אבל אני מתחילה לפחד שאין לי כל כך הרבה זמן, ואני אסביר: הבעיה שלי היא שאני אמא ל4 ילדים בגילאי 17-8.לפני שנתיים נולד לנו בן נוסף. בשנה הראשונה אחרי שנולד הייתי מאד מאושרת, ממש ברקיע השביעי ממנו. אבל כאמור ב-9 החודשים האחרונים הכל מתדרדר. זה התחיל מעיכוב התפתחותי אצל הקטן שהכניס אותי לחרדה גדולה לגביו (עיכוב שבינתיים כנראה הוא מצליח להתגבר עליו, בעזרת טיפול) וממשיך בקושי גדול להתמודד עם ההתנהגות שלו, עם בחינת הגבולות המתמדת שלו שקיימת באופן כללי אבל במיוחד כלפי, ועם זה שאני מרגישה שהוא לא קשור אלי כמו שהיה צריך להיות, בודאי ובודאי לא כמו שהייתי רוצה. השילוב בין ילד שלא מראה שזקוק לי וכמעט ולא מראה חיבה כלפי (כשאבא שלו נמצא גם מראה מפורשות שמעדיף אותו) לבין ילד שלא מקשיב לי ועושה דוקא הוא שילוב קשה וכואב מאד עבורי. כל יום היא התמודדות חדשה, וגם אם אני מצליחה לעמוד בזה יפה כמה ימים, תמיד יבוא היום הזה שבו תהיה נפילה ואני ארגיש שאני פשוט לא שווה כלום. כל זה בתוספת עוד 4 ילדים (מתוכם 3 מתבגרות על כל המשתמע מכך), בית לנהל ועבודה, גורם לי למצוקה גדולה. היום היה יום קשה במיוחד, הגעתי לסופו בבכי גדול ומתמשך שלא הצלחתי להסתיר מהילדים הגדולים וגרמתי להם סבל וחרדה, במיוחד לבני בן ה-8 שפשוט בכה איתי. מלבד הטיפול שאני הולכת אליו אני גם הולכת פעם בשבוע לטיפול פארארפואי עם הבן שלי ועוד פעם בשבוע הולכת איתו ליעוץ כדי לנסות לעזור לי עם בעיות ההתנהגות שלו. הכל ביחד כל כך מתיש. המצוקה שלי משפיעה לרעה על כל המשפחה וזה גורם לי לחוש אשמה רבה ועוד יותר סבל. לא יודעת אם אני יכולה לחכות עד שהטיפול שאני הולכת אליו יגרום לשינוי, אם בכלל. אני כל כך מפחדת שהתקופה הרעה הזו תשאיר חותם א. על הבן הקטן שלי ועל היחסים בינינו. ב. על שאר ילדיי ועל המשפחה בכלל, גם על הזוגיות שלי. מרגישה שאני במבוי סתום.אני מסתכלת על עצמי לפעמים מהצד ולא מאמינה שאני במצב הזה. למי / למה אני צריכה לפנות?