כוחות מנוגדים

הי, רציתי לשתף בהקשרים משלי לנושאי שבוע שעבר, כפי שראיתי אותם, אפשר בקטנה? הייתי מאד רוצה להאמין שאיכשהו אמורים להיות מעת לעת, רגעים של דיוק גדול מעין התמזגותי-התלכדותי כזה, חיוניים, אצל כולם, אפילו קצרצרים, אבל קיימים ברמת החוויה. מאד הייתי רוצה להאמין. לא מעט מידי, לא יותר מידי. משהו. רגעים כאלה שנותנים עוד קצת כדי להמשיך. הייתי רוצה להאמין שיכולים להיות רגעים כאלה בכל מיני סוגי קשר, ובפרט בטיפול. כאלה שהשובל שלהם ישרוד אפילו כמה שעות. זה היה יכול להיות המון עבורי. מקריאה בפורום אני מצליחה להבין שכך מרגישים. כך מצליחים. ולפעמים אני חושבת שהלוואי והיה מוכר לי דבר דומה. אני לא זוכרת, כרגע, פרקי זמן כאלה. אולי היו, אולי החזיקו מעמד שנייה או שתיים, אך נמחקה אליהם גישה. גם זה הרבה בעולמי, שהגיעו בכלל לרמת החוויה. יש מצב שתיעדתי אותם ממש כאן, בפורום. במצבי פירוק קיצוניים אני גם לא מסוגלת להוריד דברים אל המלל, אל החוץ, ואפילו אל הפורום, המטושטש, שהוא לא בדיוק חוץ חוץ... הוזכר כאן הקושי להחזיק דמות פנימית בהיעדר. ואותי מעציב ושובר, שעדיין אחרי שנות טיפול קורה שאני מאבדת אותו לחלוטין, את רופא הנפש שלי בתפקידו הטוב. לא זו בלבד, אלא , שאני מאבדת אותו ממש בעודו יושב מולי במציאות. כמו לא היה קיים. וגם בצאתי מהקליניקה, אולי כשרמת החרדות פוחתת, הוא לא תמיד 'חוזר'. החוויה הפנימית היא כמו רגע שואתי של ילד שאמא הטובה נעקרת-נקרעת ממנו באכזריות. וישנם רגעים ארוכים ארוכים בהם אני מאבדת את איש הנפש בשעות שבין לבין. מאבדת אותו עד כדי כך, שגם כשאני יודעת טכנית ובאופן מנותק שיש לי אפשרות לכתוב הודעה, להרים טלפון, לשלוח - אין למי. כי הוא לא קיים לי. הוא לא קיים... וואחד בדידות... וברגע שאני כן יכולה לעשות זאת, ליצור קשר, לפצות פה, דמותו כבר שם, ואז ה'הצילו' כבר לא חזק כל-כך. כשאפשר להוציא הגה, כשאפשר לצעוק הצילו - המצב כבר פחות חמור. לפני שעות אחדות הייתה לי שוב פריצה של רגע אנוש כזה. שהיתי באותה עת בין אנשים ובא לי לצעוק "אני מאבדת אותך" ובא לי לבכות. אלה בדיוק רגעי האילמות הגדולים. הכמיהה לרגעי התמזגות אל מול החרדה העצומה, האימה, מהיותם. מנה זעומה מהטוב הזה מספיקה בכדי להציף ביתר. הנה כבר אבד לי הקשר בין המילים שרשמתי לעיל. יאללה, א.ה. AKA גע-בי-אל-תיגע-בי

אהובה, מכירה גם רגעים של העלמות. גם בתוך הטיפול וגם בחוץ. גם אני, לפעמים, כואבת לעצמי את העובדה שזה עוד קורה לי איתה. איך יכול להיות אחרי כל כך הרבה שנים, עם כל מה שכבר יש לנו, שזה לא מעט בכלל. אולי מה ששונה לי עם הזמן שעובר, זה שהיא כבר מזהה הרבה יותר טוב, והרבה יותר מהר את ההעלמויות האלה שלי כשאני מולה, והיא לא נותנת לי להעלם, לא נותנת לי למחוק אותה. חשבתי על מה שכתבת על הרגעים הקשים נורא של בין לבין, על הרגעים שאין לו קיום ואז גם אין קשר... וחשבתי שגם אצלי, לפעמים. ושאני מכירה כל כך את המקום הנוראי שרוצה להאחז במשהו ואין במה, ואז כשהיא חוזרת להיות ברורה לי אני מתביישת להפריע ומקטינה בעיני עצמי את הסבל ולא יוצרת את הקשר. לא מרשה לעצמי את ההישענות, מגחיכה את הכאב והאימה ובולעת את הצורך. נורא לבד, לגמרי. אולי גם קצת שומרת עליה. לעיתים, כל מה שמרשה לעצמי זה מילים של המייל. ממש גע-בי-אל-תיגע-בי. שבוע שעבר היה שבוע נוראי. כל מה שבניתי בחודשים האחרונים התרסק במפולת של סלעים ואבק. כמובן שרצה היקום והיא לקחה חופש ביום של פגישת אמצע השבוע. והפעם לא הצלחתי להחזיק. ויצרתי את הקשר וביקשתי פגישה בכל זאת. והיא קבעה לי פגישה ליום שאחרי הפגישה הקבועה, נצח של זמן במובנים של הכאב, ההרס, החרדה והאימה של הזמן ההוא. ובאותו הערב, עיוורת כבר לכל מנגנוני ההגנה שלי ומחסומי הבושה יצרתי שוב קשר וביקשתי שיחה טלפונית עוד לפני הפגישה. ודיברנו. וכל כך בכיתי בשיחה. ויום למחרת נפגשנו. פגישה שבסופה גיליתי שהיא קבעה איתי למרות שהיא הייתה בחופש גם באותו היום. נפלתי, והיא תפסה בדיוק כמו שהייתי צריכה אותה. ההחזקה שלה אותי הייתה (ועדיין) חוויה כל כך חזקה שאני מקווה שאצליח לזכור בפעם הבאה שהיא תעלם לי. חשבתי עכשיו גם, (וסליחה שאני קופצת מנושא לנושא) שכשיש רגעים של מחיקה טוטאלית ופירוק בבית, אני לעיתים מפסיקה גם להרגיש את עצמי.. ואז אני תרה בדירה בעיניים מעורפלות מדמעות אחרי איזה חבר יקר ופרוותי, שנדמה לפעמים כאילו רק חום הגוף שלו שצמוד לשלי מחזיר לי את הממשות. ומתוך המגע, אני יכולה לחזור ולהיות בעולם הממשי הפיזי. אז אחרי כל מה שכתבתי, שאני בכלל לא בטוחה שקשור לגמרי למה שאת אמרת, (ויש גם את התהיה שלי האם זה בכלל נכון לשוח כל כך הרבה משלי לכאן עכשיו) הייתי רוצה לשלוח לך משהו כזה שיהיה שם ברגעים של האין הגדול, איזה חום גוף שיזכיר לך מי את ויחבר חזרה למקום של קרבה, וטוב. שיספוג קצת מהכאב. שנזכה שתינו, ליותר רצף של יש. שלך כתמיד, נועם ונמש.

פרגמנטציה, ככה קוראים לזה בעולמי... נועם אהובה מאד, שבר את לבי לשמוע שהיו רגעים נוראיים נוראיים לאחרונה. מרגש לשמוע השימוש המדהים בשיחות, בה. מנסה להזכיר לעצמי שזו רק תחושה של פרק זמן ש'הכל' נעלם. רגעים בהם מורגש כאילו הנפש נשאבת, מתרוקנת, עד כדי מצב של אשפוז כמעט. כמעט, משום שההתעשתות כן מתרחשת בסופו של דבר תוך שעות. אולי ראייה לכך שלא הכל נעלם היא עובדת קיום, למשל, פגישה שאיכשהו מחזירה לעולם. איש לעולמו. תוצאותיה מושתתות, חייבות להיות, אני חושבת, על הבסיס והקשר שכבר מובנה, קיים איתן. ואותו כבר לא קל כל-כך להרוס. אני מקווה. וכמו שהבנתי, כולנו, כל פני האדם מתפרקים ומתחברים, מתפרקים ומתחברים. ההבדל הוא, ואזכיר את שכתבתי בעבר, הוא בעוצמות, התפרקויות שמגיעות לרמת חוויה חזקה; משך רב; תדירות וכו'. כל שנות קיום השיחות אני מקווה, כמהה כל-כך לרגעים דומים למה שאת מתארת. אולי עבורי זו פנטזיה גרנדיוזית, מאידך, ייתכן שהיום זה איכשהו קורה, ואני לא מרשה לעצמי לדעת... למשופמים והפרוותיים כנראה תפקיד חשוב מאד בחיים שלי. וכמה שאני גם עכשיו מוקפת בהם, לצערי, וגם ככל שהטיפול צומח, גם אם באיטיותו, זה לא מספיק. אף מה שקורה בשיחות לא עומד בפני עצמו. והדבר הזה שנקרא "רצון", אני לא בדיוק מבינה עדיין... באסה... ליאת - תודות על ההקשבה, על החכמה. שלכן, א.ה.

הי, יוצאת לרגע מהקטע שלי עם הנאומים וההרצאות, מה שאנסה לומר פשוט (עד כמה שאני יכולה...) זה שאני חושבת שהיה מקל עליי לשמוע מעת לעת שמצליחים להבחין בכך שאני מתמודדת עם רמות גבוהות של כאב, שרואים שאני זועקת אותו, גם אם בדרכי המשונה, שמכירים בהיסטוריה שלי, שהיא די בלתי נתפסת, ושלמישהו שם בא לומר "מה עשו לך לעזאזל...", וגם שיתנו לי את ברכת הדרך להצלחה הקטנטנה שלי. אולי חלק מזה היה עוזר לי להכיר יותר בנכות ובמוגבלות שלי. להיות פחות מתעתעת. להתחבר לרגשות חמלה. וליאת, למרות שככל הנראה עדיין לא היו לי פגישות מאד דרמטיות (במובן הבכי והאיסוף) אני יכולה לשוב ולומר שיש לי רופא נפש אלוף. סופש נעים א.ה.