מקווה שזה הפרום הנכון

הייתי אצל פסיכולגים ...אני יודעת מה זה ...אבל אני מנסה להגדיר לעצמי,או שיתנו לי הגדרה ל.. מה עובר עליי? למה ככל שאני יותר גדלה, אני הופכת יותר ויותר לאדם אחר .. לאדם ,שאני לא מכירה אני מפחדת לאבד את שפיות דעתי . למרות שכלפי חוץ, הכל פחות או יותר בסדר. אז אני בת 20 ,ולא ממזמן התחלתי עבודה חדשה ... העבודה דורשת אחראיות כמו בכל עבודה ,ועבודה עם קהל ...(מכירת תכשיטים בדוכנים) אני נלחצת מזה ,לא מהאנשים אלא, מזה שאם...ואם...תסריטים דמיוניים..אני תמיד בלחץ ,אני חושבת בלי היגיון ..שואלת את העובדות הותיקות שאיתי ,שאלות חסרות היגיון בנוגע לעבודה..ואני נשמעת כמו מטומטמת וחסרת ביטחון. ואני לא כזו ,אני יודעת מי אני ברגע שאף אחד לא מסתכל אני מתקתקת הכל מהר,אני טובה. היחסי חברות שלי דפוקים ,אני מרגיש שכולםפ מתרחקים ממני ,אני רגישה לכל דבר . אם לא מחייכים אליי באותו רגע או מקדישים אליי את מלוא תשומת הלב אני נפגעת וחושבת ששונאים אותי ... לא מספיק ,אני פוגעת באנשים שיקרים לי כאילו יש לי מתח וכעס פנימי תמידי. אני מדברת לאמא שלי שכל שך עושה בשבילי.. כמו מפלצת!! ואז אני פוגעת בעצמי כי אני לא יכולה לשאת את זה .. אני חותכת את עצמי ... נמאס לי לשקר לכולם ולעצמי. לנסות לצוא חן בעייני כולם ...להיות פעם כך ופעם כך..אני מפחדת פשוט הכול אפוף פחד ...ממה שיקרה יהיה ,היה ... מפחדת לאבד את דעתי . איך מתחילים לצאת מזה?

היי, רק רציתי להגיד לך שהייתי בדיוק כמוך בגיל 20. בדיוק. טוב, חוץ מהחלק של האמא, כי גרתי לבד בגיל 20. אני חושבת שמה שהיה אצלי זה מה שתיארת בתחילת מה שכתבת "אדם שאני לא מכירה". לא להכיר את עצמי הוביל אותי להמון בלבול, ואז באמת הייתי חייבת לבנות את ההערכה שלי מאיך שאנשים אחרים ראו אותי. ואם הם לא מחייכים אליי כנראה באמת שעשיתי משהו לא בסדר וכנראה שאני בעצמי לא בסדר, ואז שנאתי את עצמי, ואם הוצאתי את זה החוצה פגעתי באנשים, אז ברור שעדיף לפגוע בעצמי במקום... בכל מקרה - הדרך שלי החוצה הייתה ללכת לטיפול. הרגשתי שאני צריכה מישהו חיצוני אובייקטיבי שיכוון אותי החוצה מהמקום הזה. זה כאילו כשאת יודעת מי את אפשר לעמוד הרבה יותר יציב מול אנשים אחרים, ולא כל דבר פוגע ומערער. ובהצלחה בעבודה החדשה!