- - - - - -

היי ליאת, נדמה לי שמזמן לא הייתי.. זו הולכת להיות הודעה קצת מקוטעת, אני חושבת. אני לא כל כך מצליחה אחרת לאחרונה. מחשבות מקוטעות.. זה אולי ישעמם קצת את העיניים הנוספות שקוראות עכשיו, אבל אני מרגישה שאני רוצה להיות רק כאן ועכשיו. לא מתגעגעת במיוחד לדברים שקרו בעבר (למעט לתקופת הילדות, אולי, עכשיו כשאני חושבת על זה..), אבל לצורך העניין- לא הייתי חוזרת אחורה בזמן. ובמקביל- עצובה כשאני חושבת על העתיד. אני מרגישה כמו לוליין על חבל במרום הקרקס, ששוכב על החבל, כורך את עצמו סביבו, וחושש שכל תנועה קטנה תפיל אותו למטה לעבר או למעלה לעתיד. ובכל נורא שברירי וצריך להיות זהירים ולהאחז חזק בחבל הצר של הכאן והעכשיו. לעצום עיניים בפני כל השאר. זה נשמע כאילו עכשיו טוב לי, ואני לא זקוקה ל'השלמות' מהעבר או לתקוות מהעתיד, אבל זו לא התחושה שלי.. אני לא מרגישה שמחה, אני מרגישה רק עצב. בעתיד אמא שלי כבר לא תהיה בחיים, ויהיו המון זכרונות של אהובים לשאת לכל מקום. אני לא יודעת למה הרגש הדומיננטי שלי הוא געגוע. רציתי לשאול אותך (הבטחתי הודעה מקוטעת, לא?) אם את מצליחה לאהוב אנשים לאורך זמן? או איך את עושה את זה? מה את אוהבת באנשים? זו שאלה קצת גדולה, אני יודעת, אבל אולי משהו מהתשובה (אם תרצי להשיב) יעורר בי השראה ויזכיר לי איך עושים את זה. אני נפגשת לאחרונה הרבה עם אנשים/חברים, אבל לא מצליחה לשאת את זה. אני יושבת בתוך עצמי ומחכה שיגמר. לא מצליחה להביע עניין באופן אמיתי, אני משתעממת מהר מדיי, אני כאילו לא עם אף אחד. אני משתפת פעולה ולכאורה הכל בסדר, אבל בפנים אני כבויה כלפיהם. נמצאת באינטראקציה כאילו מתוך כורח. אני לא מצליחה באמת לאהוב אותם. לא מצליחה להרגיש קשר. אני באמת מחכה שיגמר. ומאידך- לא מצליחה גם לסרב להצעות להיפגש איתי. אולי רק איתה.. אולי רק עם א' אני מרגישה קשר.. לא יודעת.. כנראה שכרגיל יצאה לי הודעה שאין מה לומר עליה. מצטערת אם זה יותר מדיי מצידי, אבל אני איכשהו סומכת עלייך שתמצאי לי מילים. את לא חייבת לענות על 'מה את אוהבת באנשים', אם את לא רוצה, גם לכתוב על התחושה הכללית שלך זה הרבה. לילה טוב, ותודה... לילך

אני מסכימה עם ליאת . האנשים שאנו רוצים להיות בקרבתם הם אלה שאנו יכולים להיות עצמנו איתם או/בנוסף אנשים שלידם אנו אוהבים את עצמנו . אני לא בטוחה אם זה אותו הדבר כי לפעמים ה"אני"שאנו אוהבים יכול להיות גם מזוייף ולא אותנטי אבל זו רק דעתי. אנחנו גם אוהבים אנשים שמאמינים בנו או אנשים שאנו יכולים ללמוד מהם סוג של מכווני דרך . מעבר לאפקט המראה שהוא חשוב מאוד כי דרך אחרים אנו מכירים את עצמנו ולדעתי הוא גם סוג של אהבה שבה צורך פוגש צורך . אותם אנשים שאנו נהנים בקרבתם מממשים צורך אישי חשוב של כולנו . אבל לדעתי קיים סוג נוסף של אהבה שהוא מעבר לצורך הבסיסי שלנו באנשים והוא לאהוב אנשים כפי שהם עם החולשות והיתרונות שלהם בלי שום קשר למה שאנו צריכים מאמינים או התוויות למינהם כמו למשל שהבנאדם הזה יעלה את הערך שלי אם אני בסביבתו . וכן קיימים כל מיני סוגי אהבות אבל לדעתי השאיפה היא פשוט להשתדל לפגוש אנשים ולא צרכים . לא יודעת אך להסביר את זה אבל זה סוג של אהבה מפוקחת יותר שנועדה לשם אהבה בלבד .

היי ליאת, כמו חמוטל, גם אני מאוד אהבתי את התשובה שלך.. אולי כי הצלחתי לדמיין אותך יושבת מול המקלדת וחושבת מה לכתוב.. אולי זה בזכות האותנטיות באמת :-) גרמת לי לחשוב קצת.. קשה נורא להצביע על מה מאפשר לנו לאהוב אנשים.. אני מניחה שכמו שכתבת בסוף, אין דבר אחד. ובכל זאת, היכולת שלנו להיות אנחנו היא הכרחית, את צודקת.. זה קצת הזכיר לי את אמא שלי, שהייתה שואלת את אחי הקטן למה הוא אוהב אותה, וכשהוא היה עונה "כי את עוזרת לי", או "כי את מבשלת לי את מה שאני אוהב :-)", "כי את דואגת לי" ודומיהם, אז היא הייתה מקניטה אותו שהוא אוהב אותה בגללו. בגלל מה שהיא נותנת לו, ולא בגללה. לא בגלל מי שהיא, בלי קשר אליו. ואולי יש בזה משהו.. אני לא מצליחה לאהוב אנשים בגלל מי שהם. כן מצליחה לאהוב זרים שעוברים לידי ברחוב, אבל לא את הקרובים לי. אני לא מצליחה לשאת את הנוכחות שלהם לאורך זמן. אני ממש צריכה להחזיק את עצמי. אני לכאורה נהנית איתם, ונפגשת עם יותר חברים מבעבר, אבל זה מתיש אותי. לפעמים כבר אחרי 20 דק' אני מוכנה ללכת הביתה, וביתר השזמן- כמה שעות לפעמים- אני רק מחכה שזה ייגמר כבר. נגררת אחרי דינמיקה כזו של קשר. אני חוזרת עייפה וקצת עצבנית או חסרת סבלנות. זה נחווה כגוזל את זמני, כאילו אין לי ברירה אלא להיפגש איתם. אני לא מצליחה לשאת את הקירבה הזו שכאילו נכפתה עליי. אני מרגישה שהפרצוף שלי כבר בטח מעוות בחיוך שאני מנסה להמשיך לשמר, ולא נעים לי להיתפס בכיעור כזה. לפעמים אני מרגישה כאילו כופים עליי הקשבה עמוקה- אמירות שהן מתבוננות וקשובות ותובנתיות, ואין לי כוח. אין לי כוח. ואז בכוח מחלצים ממני אמירה אישית עליי, וזה מעורר בי גם כעס או טינה- כי אני לא מעוניינת לדבר עליי בכלל. וכל דבר נוגע מדיי. אולי זו תקופה אוטיסטית כזו.. שאני לא נהנית או זקוקה לחברה אנושית יותר מדיי. כאילו סף החברתיות שלי נמוך יותר, ומה שאני יכולה לשאת, מבחינת קירבה, מגיע מהר מדיי. את חושבת שאת יכולת להיות עם מישהו כמוני, שהוא לא עקבי? שלפעמים זקוק ל"מנת-אדם" של שיחות קצרות מאוד כל כמה ימים, כי יותר מזה זה יותר מדיי? האם מישהו יוכל להרגיש אותנטי ועצמו, עם מישהו שהוא לא עקבי? אם יש תקופות כאלה, שקיבולת החברתיות שלי מתמלאת מהר נורא, האם יש לי ברירה? אני מרגישה שאני חייבת להיות לא אותנטית לפעמים ולחייך ולדבר וליזום שיחות, כדי לשמר את העקביות. (אני מניחה שגם בזה אני לא חריגה..?) אולי פשוט קשה לי לקבל את זה שככה זה לפעמים, ועוד יותר קשה לי להבין מי לעזאזל ירצה או יוכל לחיות את חייו עם מישהו כזה כמוני. שלא כל כך יודע להיות אותנטי. ובנימה אופטימית זו :-) (יהיה בסדר) תודה ליאת, י"מ וחמוטל לילך יצא נורא ארוך, או שנדמה לי?