מותשת מהחיים

הי, פשוט נמאס לי. אני מקרה אבוד. כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. נראה ששום דבר לא יכול לעזור לי. בת 43 עם נשמה מתה. ממש כבויה. חסרת בטחון ברמות לא הגיוניות מאז שאני מכירה את עצמי. מרגישה לא שייכת בכל מסגרת שאני מגיעה אליה. מרגישה לא רצויה,לא שווה, חושבת לפני כל דבר שאומרת שלא אגיד שטויות. נחותה מכולם שהתקדמו בחיים והקימו משפחות ואני נשארתי הכבשה השחורה הרווקה הזקנה בלי בן זוג הרבה שנים. על ילדים ויתרתי מזמן. אין לי את הכוחות הנפשיים לגדל ילד לבד בעולם הזה. אני רואה הכל שחור. מרגישה כמו בתוך ערפל כל הזמן שהראות לקויה מיום ליום. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את מלחמת העולם המתחוללת בתוכי. מתפקדת על אוטומט. מחייכת כי צריך.מתאמצת לתפקד. שום דבר לא מרגש אותי אפילו לא האחייניות שלי. שום דבר לא עושה לי באמת באמת טוב. רע לי. אני רואה רק את חצי הכוס הריקה. החצי המלאה מזמן נשפכה והתייבשה כמו החיים שלי. אין לי כלום. פשוט כלום. אני לא יודעת בשביל מי אני כאן ולמי בכלל אכפת ממני. אין לי אנרגיות לשום דבר. אני עושה דברים ופעילויות שונות כי צריך. ובסוף יום מגיעה ללבד שלי, אין לי כוח לראות ולפגוש אנשים. אני עושה את זה לפעמים וגם זה סוחט ממני כוחות נפשיים. כבר אין לי נושאי שיחה, שום דבר לא מעניין אותי, גם אם אני כבר בסיטואציה של שיחה, אפילו בעבודה, אני לא יודעת איך להוביל אותה וזה מסתיים מהר. אין לי הרבה חברים (מעניין למה). ניסיתי מס' לא קטן של מפגשים עם פסיכולוגים. אני לא מצליחה להפתח ולא מצליחה להשתחרר ובטח שלא לבכות. הכל קפוא בפנים. עצור. כמו קיר ברזל שלא ניתן לפרוץ. לא מרגישה כלום. לא מצליחה להיזכר בעצמי בילדות - מה שהפסיכו' ניסה להוציא ממני. מעבירה שם שעה והולכת. טוחנת מים כבר מס' חודשים ו....כלום. לא מצליחה לחשוב על כלום חיה מהיום למחר לא מצליחה לחשוב על העתיד. רק רואה את עצמי בכותרות החדשות "ערירית חסרת בית נמצאה........" עייפה עייפה נפשית. אין לי אוויר לנשימה. גדתי בבית נורמטיבי, לא חסר כלום. האחים שלי יצאו נורמטיביים, הקימו משפחות. אנשים מקסימים. רק אני יצאתי סוג ז'. כל חיי הרגשתי כך למרות שלא נתנו לי להרגיש כך. גם כשאני מדברת על זה אני לא מדברת מכאב. כבר אין כאב. יש בי רק כעס עצום מאוד שרק הולך וגדל כמו כדור שלג. גוש שיושב לי עמוק עמוק בנשמה ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו. כעס על החיים שאלי ממש לא מחייכים.

הזדהתי עם כל מילה.

בר מילים קשות מאוד כתבת. גם אני הייתי בעבר מאוד מסוגרת,היה לי מאוד קשה להיחשף. היו כמה חברות שלא המשיכו בקשר ואמרו לי שאי אפשר כך שהן מספרות הכל ועלי לא יודעים כמעט כלום... בטיפול הראשון קצת קצת שחררתי,אבל לא הרבה. עזבתי אותו מסיבות כלכליות. לאחר מספר שנים נפלתי לדיכאון קשה והלכתי לטיפול בלית ברירה,כי צריך לעבוד והיה לי מאוד קשה,נעדרתי רבות מהעבודה וגם שם לא הייתי שם... בפגישות הראשונות אפילו לא היה לי נוח בכסא,התעצבנתי שהכסא לא נוח. לאחר מספר פגישות התחיל להיות יותר נוח והבנתי שזה קשור לנוחות הנפשית. היה לי נוח יותר עם המטפלת. גדלתי בבית שהזדעזע כששמע פסיכולוג או פסיכיאטר, הייתי במצב כל כך קשה שנאלצתי להגיע לרופאת המשפחה ולספר את האמת כי פשוט הרגשתי פיזית ממש לא טוב. היא הפנתה אותי לפסיכאטר (אותי!שכל חיי שום דבר לא תועד ונאמר ?) אני זוכרת שכשיצאתי ממנו,אמרתי לעצמי שאם הגעתי למצב כזה,שאני נאלצת להיחשף, אז לא אכפת לי ואני אחשוף מה שיעזור לי כי סבלתי מאוד. היה לי קשה כמובן להחשף בטיפול, אבל זה קרה בהדרגה. כל פעם כשעלה משהו שהיה לי קשה לחשוף, נזכרתי באותו משפט, אמרתי לעצמי, קשה לך,או שתשאירי לפעם הבאה,או שתגידי שקשה לך לדבר על זה,או שתתחילי במשהו קטנטן. המשהו הקטנטן הזה מאוד עזר,הוא גרם לי להבין שהמטפלת ממש איתי,מזדהה,מבינה,מנסה לעזור, מרגיעה וכו'. וכך עם הזמן חשפתי יותר ויותר. ושלא תביני לא נכון,עד היום, לאחר 6 שנים עוד יש כמה דברים קטנים שאני שומרת לעצמי...אבל אלו דברים לא כל כך משמעותיים. יצאתי מהדיכאון (וזה לקח זמן רב מכיוון שלא לקחתי תרופות)לחלוטין, היום אני מתפקדת,עובדת,אוטוטו מתחילה ללמוד, למרות גילי המופלג.....38. גם אני בחרתי בחירות שאחרים לא מבינים. וזה בסדר מבחינתי. אבל לפחות שאעביר את השנים שנשארו בנעימים,ולא בסבל כזה, כמו שאת מתארת (ואני כל כך מזדהה). הדכאון הוא מעין מערבולת שסוחפת וסוחפת , והסבל הולך ומתעצם. אני מציעה לך,לדבר על הקושי,לא לספר, רק לדבר על כמה שקשה לך,"לבדוק" שהמטפלת אמפטית כלפייך, מתעניינת,מנסה לעזור. הרגלים של שנים הם הרסניים בהחלט. ואני חושבת שלמרות המצוקה, צריך לנסות בקצב שלך לשנות אותם, הרי הם רק גורמים לך סבל,כך שיעילים הם בוודאי שלא. תחשבי מה בעצם יקרה אם תחשפי משהו? בהתחלה מרגישים מוזר,מרגישים שעשינו משהו רע ונורא. כך זה היה אצלי, אבל מהר מאוד מבינים שלא קרה כלום. היא הקשיבה,הבינה,אמרה משהו, והכי טוב שזה משחרר מאוד,גורם להקלה עצומה. בטיפול המטפל לא שופט ו מבקר אותך על מעשים או חוסר מעשים,או על דברים שתגידי. הטיפול מאפשר לך להביא את מי שאת לטיפול, לבחון את עצמך עד כמה הדפוסים שלך יעילים בחייך,מה מפריע, כיצד את רגילה לנהוג באופן אוטומטי בלי לחשוב עד כמה זה יעיל עבורך וכו'. כך שאם את חוששת בהיבטים האלו - אין לך מה לחשוש. אוי, יצא ארוך. מקווה שעזרתי. דפנה