לליאת 20

הי ליאת, עדיין לא קלטתי את הקטע עם השם והמספרים- תסבירי שוב... לצערי המצב עדיין לא הסתיים...אני עדיין מאושפזת, כבר 3 שבועות ועדיין אין להם אבחנה. אני ממש פוחדת, הם חושבים שיש לי לימפומה, שזה סרטן, אבל עוד אין הוכחה לכך. מחר עושים לי ביופסיית מוח עצם. אבל השגתי סידור מעולה שאני מגיעה כל יום בשמונה בבוקר ויוצאת ב- 12 אלא אם כן יש בדיקות. אבל מכיוון שכבר עשו לי את כל הבדיקות שקיימות בבית חולים אז לא נשארו הרבה, אז יוצא לי להיות הרבה עם התינוק. תחזיקו לי אצבעות! סרטן ממש לא מתאים לי עכשיו, תכננתי הרבה דברים אחרים לחופשת לידה ולאחריה! וחוץ מזה אני מחכה לסרטן השד\ שחלות בגיל 40+, אז לימפומה עכשיו זה ממש לא קשור... ומאחורי ההומור, אני מתה מפחד וממש קשה לי... דורותי

שלום דורותי!זכרתי שילדת לא מזמן.מזל טוב.מקווה שיתבדו(מכירה מקרים שבהם היו בטוחים שזה סרטן והתבדו),מחזיקות לך אצבעות!

הי ליאת, האמת שזה באמת מאוד קשה, בהתחלה הייתי ממוטטת מההפרדה הזאת ולא הפסקתי לבכות (מיותר לציין שחזרתי לקסנקס יחד עם הפסקץ ההנקה). השילוב של האי ודאות לגבי מה יש לי, העליות והירידות החדות סביב כל השערה או ניחוש של הרופאים, ויחד להילחם על לצאת הביתה לכמה שעות כל יום להיות עם התינוק (מוזר לי לקרוא לו תינוק, אבל לא רוצה לחשוף את שמו...אולי הנסיך 2?) ולדאוג כל הזמן איפה הוא יהיה היום ומחר ואיך אני אגיע לשם (לא יכולה לנהוג..), בקיצור זה היה אסון... אבל לאט לאט הסביבה ממש התגייסה, אחותי לקחה אותו אליה שיהיה לו מקום קבוע כשאני לא איתו, חברה באה לשמור עליו כל פעם שאחותי הלכה לעבודה, ושאר הסביבה התגייסו לשירותי מורל והסעות לפעמים באו מרחוק רק כדי לקחת אותי אליו...ככה ששלושה שבועות בביח ועוד לא החמצתי יום בחייו. וגם פעם ראשונה בחיי, שאני מסכלת סביבי (ומשווה כמובן), מה שבעבר היה גורם תמיד לתחושת צביטה, כאב ותסכול על כל מה שאין לי, והיום כשאני מסתכלת, ועל אף הדלות המספרית של המשפחה, והמחסור הנוכח תמידית של אמא, אני מרגישה מאוד עטופה, וגאה במה שיש לי, גם מבחינת המשפחה וגם מבחינת חברים. וזו תחושה ממש מחממת וחדשה עבורי. גם הבנתי (אבל באמת הבנתי) כמה זה עניין של נקודת מבט ושל משקפיים שאנחנו שמים, שרואים רק את החוסר ואת כמה שאין לנו ולאחרים יש, ואולי היום אני במקום שיכול גם לבחור להוריד את המשקפיים האלו. בקיצור, מנסה להתחזק גם מהימים הקשים האלו ולהאחז בטוב... תודה על התמיכה והדאגה דורותי

את בטח כבר אחרי הביופסייה..כאב ? כאב מאוד ? עדיין כואב ? את יודעת דורותי, את נכנסת לי מזמן עמוק ללב ומהבוקר כשקראתי את הודעתך את נמצאת איתי במחשבות כל היום. אני מוצאת את עצמי ממש מתפללת שהכל יהיה אצלך בסדר, שתוכלי לחזור כבר לשפיות שבשגעון של אמא יולדת שלא ישנה בלילה בגלל הצורך לטפל בתינוקי, שתוכלי להשתגע כמו שיולדת טריה מרשה לעצמה, שתוכלי להיות ס-ת-ם מה שבא לך ללא הפחד המטורף הזה שאת מצויה עכשיו. דורותי מקסימה ! מגיע לך את כל הטוב שבעולם !!! את שומעת ? כל הטוב ואפילו לא פירור אחד פחות.. את מרגישה איך כל העולם מחזיק לך אצבעות ? הנה,תהיי רגע בשקט..תקשיבי.. כל העולם מחזיק לך אצבעות לבריאות טובה בכייף עם תינוקי ואהובייך. דפי.

הי דפי, חברה אמרה לי שמישהו למעלה חשב שהאתגר באמהות חדשה לא מספיק לי, אז יצרו לי גם אשפוז ואיומים קיומיים... למזלי תינוקי אוהב לישון כמו אמא שלו, והוא ישן המון! גם בלילה (עם קימות לאכול כמובן)... ובגלל שהרגל כואבת לי וקשה לי לקום ולהסתובב אז יש לי תירוץ לישון איתו מחובקת במיטה (לנצח כמובן), וזה כל כך כיף... הוא הכי מתוק בעולם! הוא באמת מדהים... אני אשלח בימים הקרובים תמונות במייל שתוכלו לראות אותו (אם אני זוכרת את הסיסמא בכלל, לא נכנסתי לשם שנים...) כמו בצבא, האישור יציאה שלי הוא עד שמונה בבוקר...אז צריך לחזור :( נהיה בקשר ותודה על המחשבה, הדאגה והתפילות.. דורותי

הי דורתי האמת אני קצת בשוק ממה שכתבת,ובהחלט מחזיקה אצבעות ומחכה לעדכון ממך בהקדם,גם שהפורום לא פעיל.ואגב הומור שחור גם במצבים כאלה הוא בהחלט רצוי ועוזר ואני שמחה שלמרות הפחד,זה עדיין שם. אבל אני חייבת להגיד לך שמשהו ממש לא מסתדר לי. כי אם אין שום ממצאים בכיוון,אז נראה שעברה אלייך אינפורמציה קצת לא מספיק מקצועית.מנסיון כשיש חום ולא מוצאים לו הסבר יש רשימה ענקית של אופציות שפוסלים,ואני מניחה שזאת עוד אחת מהרשימה (ויש שם גם יותר גרועות). אני בעבר הייתי מאושפזת שבועיים עם חום גבוה בלתי מוסבר וגם עברתי סדרה דומה של בדיקות וקיבלתי הרבה רמיזות שקורה משהו ממש לא טוב,ובסוף זו הייתה רק מחלת הנשיקה,שהגיעה במופע קצת אחר (הבלוטות והגרון הגיעו רק בסוף,בהתחלה היה רק דלקת בדרכי השתן,חום וקריסה של הכדוריות הלבנות)מזל שלרגע אחד קצר במיון ביקרה אותי המוטולוגית שאמרה שזו לא תמונת דם של מחלה קשה ולדעתה זה וירוס,כי אחרת הייתי כבר מתה רק מכל הספקולציות ההזויות שלהם.ואגב היה להם מאוד קשה לאתר את ההמוטולוגית ולשאול אותה כי היו שתיים שהתאימו לתיאור שנתתי ולא זכרתי איך קוראים לה כי היה לי חום ממש גבוה,ולא מדובר בבית חולים ענק. בקיצור מה שאני אומרת בבתי חולים יש הרבה ידע ומקצועיות אבל גם המון חלם ובלאגן.ועד שאין הוכחה אחרת,למרות הפחד והחרדה שמאוד מובנים,תני לעצמך זכאות מחמת הספק,זה גם בהחלט יכול להיות רק וירוס. ובכל מקרה גם אם תסריט האימה מתממש,לימפומה עדיפה בהרבה על סרטן שחלות. אז אני ממש מקווה לשמוע בקרוב חדשות משמחות,ואני שמחה לשמוע שלמרות המצב הקשה כן מתאפשר לך ולתינוקי להיות ביחד. אני מניחה ומאוד מקווה שהמטפלת שלך בתמונה ומספקת את התמיכה שאת זקוקה לה כרגע,ובכל מקרה את יותר ממוזמנת לעדכן כאן וגם בשאר האמצעים אם מתאים לך. מצחיק קצת שנכנסתי לפורום ורציתי לקטר על היום המעיק שעבר עלי אתמול.הייתה לי תאונת דרכים קטנה וביליתי לא מעט בבית חולים, אבל הכל בסדר,איך פתאום הכל מקבל פרופורציה אחרת. ואגב המספרים זה מספר השבוע שלי,וזה גם עוזר לי לזכור כי רמת הטפשת בהריון הזה ממש מרקיעה שחקים וזה קצת פדיחות. אז בהחלט בשמחות וחיבוק ממש ענק לבנתיים ליאת

לצערי דווקא ההמוטולוגית (והביאו לי פרופסורית בעלת שם עולמי) חושבת לכיוון של לימפומה וגם מנהל מחלקת עור.. אבל עשו לי כבר 3 ביופסיות ברגליים וביד ושם זה מראה משהו מטורף כאילו יש לי צרעת...להרגע...אין לי צרעת, באו ממרפאת הנסן, עשו לי בדיקות...ואין...חוץ מזה שאין אף יליד הארץ שיש לו צרעת, כנראה אנחנו מחוסנים. פשוט יש פגיעה עצבית שנראית כמו צרעת, אבל זה לא..בנוסף לקחו ביופסיה מבלוטת הלימפה ותשובות ראשוניות שזה לא ממאיר, אבל צריך לחכות לתשובות סופיות. בקיצור, האינפורמציה לא מבוססת על חוסר מקצועיות אלא על חוסר אונים לדעתי. אבל אני כבר יותר משבוע בלי חום, המדדים בדם חזרו להיות תקינים, הפצע משתפר...בתחושת בטן שלי זו לא לימפומה, אבל נצטרך להעזר בסבלנות... ולגבי הטפשת הריון- תחשבי שאני הייתי צריכה לעבור קורס ממש קשה בסטטיסטיקה תחת השפעת הטפשת! ניסיתי להסביר להם שזה לא הגיוני, אבל הם לא ויתרו...(בסוף הצלחתי אפילו לקבל ציון סביר...) טוב, מקווה שה- 21 הזה יקפוץ מהר ל- 40, בלי הרבה טלטלות בדרך. גורותי