דיכאון

היי ליאת... מקווה שזה בסדר שאני כותבת כאן, אומנם לא כתבתי כאן כבר כמה חודשים אבל יצאתי בתחושה שנגמר לך כאן המקום לתקיעות שלי.. היא עדיין כאן, למרות שניסתי להילחם איתה-באמת ,אומנם "בזירה הטיפולית" דווקא יש דברים שכאן התקדמו והשתנו לטובה בקשר עם המטפלת , ואני מדברת איתה הרבה יותר משאר הצלחתי בעבר... אבל הדיכאון והקיפאון בכל שאר הדברים נשאר ואני לא מצליחה למצוא דרך להיחלץ ממנו. איך מפסיקים ליפול לתוך התהומות העמוקים האלה? איך מצליחים להתקדם בשאר התחומים בחיים תוך כדי המלחמה הזאת ביאוש הבלתי נגמר אחרי המון שנים בטיפול ? יש לך אולי רעיונות?....

הי מ.מ., (אם את זוכרת - כותבת לך כוותיקה בעולם השיחות, ומכירה גם קצבי התקדמות איטיים מעולמי) ... אני חושבת שלא ניתן להפסיק לחלוטין ליפול לתהומות. אי אפשר להבטיח דבר כזה... לדעתי, גם אי אפשר להבטיח שכל מה שנוקשה יפוצח או יתגמש... אבל, צריך, אולי, לדעת שתמיד תהיינה מעידות או רגעי התמוטטות ולקבל זאת, ובמקביל להשתדל שהתרחשותם והישנותם לא תוביל למקומות פסיביים או מעצימי הרס. זאת אומרת ש - כן להמשיך ולהתמיד, ועם הזמן (ואפילו בקצב איטי) לגלות, למשל, שמקטע הקימה מהנפילות מתקצר; שלעתים העומק שלהן רדוד, יחסית; וגם שהרווח בין נפילה לנפילה מתארך. גם זה שיפור משמעותי, ואני מאמינה שבהדרגה יראו גם אותות במגוון תחומי חיים. ניסיונות השליטה, האנרגיות הרבות והלחץ המושקעים במלחמה וההדיפה של הנפילות באשר הן - מחלישים. וכשחלשים, נוטים ליפול וחוזר חלילה. כשפחות נלחמים - מתפנה מקום (וזה מפחיד כשלעצמו...). והנה סיפרת על התקדמויות חלקיות משמעותיות כאלה. לדעתי, זה יופי. אז, בתקווה א.ה.

תודה על ההתייחסות , מה שמסתכל אותי כל כך שאחרי המון שנים אני רק מרגישה שהדיכאון והפסביות הזאת לא מוכנים לעזוב , למרות שניסיתי לגרש אותם הנוכחות שלהם רק יותר מורגשת... הלוואי ויום אחד אני אגלה שאתן צודקות. לפעמים אני בטוחה שעצם זה שאני משתפת אותה בבבעיות שלי "בטיפול" אז היא אמורה לטפל בהם אחרי שאני הולכת, פשוט צריכה לסדר את הכל וזה קצת מאכזב לגלות שזה לא באמת אפשרי. הייתי כותבת יותר אבל קצת מפחדת להיפגע מהמדיום הזה , מקווה שלא מאוחר מידי לאחל גמר חתימה טובה ושנה טובה. מ.מ