ומה איתי?

אין לי כוח יותר לשום דבר נמאס לי. לאף אחד לא אכפת ממני. הנה, כולם מספרים שהמטפלים שלהם מצהירים על אהבתם כלפים, בעוד שהמטפלת שלי מעולם לא רמזה משהו בנושא, ובכלל לא הראתה לי בשום צורה שאכפת לה ממני בכלל. אני לא חשובה לה, ולא מעניינת אותה כלל. אבל זה ברור ומובן, ככה זה עם כולם. למה שהיא תהיה שונה?? רע לי, ממש רע. מניחה שגם פה לא אזכה להתייחסות יתרה.. אני יודעת.. כבר מכירה. אולי שתי מילים שאומרות לי לפנות לפה ולשם לקבל עזרה וזה הכל. שתי מילים שצריך להגיד, שהן לא אמיתיות באמת... שתי מילים כדי לעשות וי, ושלום. מצטערת, אני לא מנסה לבוא בטענות או משהו, או לדרוש איזשהי התייחסות מיוחדת.. סתם צריכה לפרוק קצת את איך אני מרגישה...

הי לבחורה הממשית שמאחורי המילים, אשתף אותך מעט - אני זוכרת גם אצלי תקופות בהן הייתי מקנאה מאד מאד בקשרי חיבה ואהבה. מקנאה בהיותם ובתחושתם של אנשים כמשמעותיים, קיימים, חיים, נוכחים, יצריים. בפרט בפורומים, כשהבנות (בדר"כ בנות) תיארו, למשל, קירבה טיפולית גדולה ואהבה, אולי אפילו התאהבות. בראשית הדרך, לא ממש ידעתי להתמודד עם הקנאה (שהיא רגש טבעי ולפעמים גם מאד מוצדק). לא זו בלבד שלא ידעתי להתמודד, אלא שכנראה אפילו לא ידעתי לקרוא בשם ולזהות שבתחושותיי כלול אותו רגש, שלקחתי למקום פנימי אלים והרסני, והולך ומצטמצם. לא פשוט להיענות לדרישת החסר. לפעמים, כשמתחיל גירוי בקטנה, נמשכים לרצות עוד ועוד ועוד ולא מספיק. כמיהה גדולה, אולי קשה לוויסות. עניין עדין ועשוי לפרק. אוכל לומר לך מהיסטוריית הטיפול האישי שלי (והגעתי הומלסית) שלקח זמן והמון עבודה קשה עד שיכולתי, קצת, להאמין ולקלוט שלמישהו באמת אכפת. שלאיזו דמות פנימית בי קצת אכפת לפעמים. כאן מתאפשר התיקון, אגב. כמו-כן, העובדה שנכנסתי לטיפול גם היא מעידה על קיום צד שאיכשהו דואג. תקופה חלפה עד שיכולתי לבנות את דמות המטפל. לבנות את דמותי. זהותי. לגלות גם חלקים יפים לעולם, להביא לידי ביטוי בריאות, ופחות לדאוג להציג לראווה דווקא את החולי (הוא מפתה את האנשים הלא נכונים להתקרב, אם אפשר לקרוא לזה כך). אז שוב, בדומה למה שהבנתי שתיארת - בהתחלה הדפתי מיידית, לא זכרתי כלל שהובעו מילים טובות, ואם כן, מבחינתי היה תקף לשביב שנייה בה הושמע, אולי מציף לפעמים, מבלבל, אבל לא מחזיק. לא 'אמיתי'. חזרתיות רבה (והייתה לי פנטזיה כזו) כנראה לא הייתה עוזרת. מורכב מכך. בסיכומו של דבר, חושבת שעצם התמדתי והגעתי הקבועה לשיחות הביעה איזושהי תקווה פנימית, גם אם מוחנקת, מוכחשת ומסוות מאד. רופא הנפש אמר לי אז, בזמנו, שהוא שמע מאד את התקווה, ולכן בחר לטפל בי. אני שומעת אצלך תקווה. ולכן, מעבר לדבר הגדול והרחוק שתיארתי, פשוט אומר, שאף על פי כן ולמרות הכל חשוב מאד להתמיד בשיחות, בסבלנות, גם כשנראה שנורא ובלתי אפשרי כמעט, או שלכאורה חסר טעם. הקיפוח, אם היה, אולי גם הניצול, לא חייב להשתחזר בכל מקום, אפשר לצאת מהמעגל המוכר והמושך. אי אפשר להבטיח הצלחה מראש. התהליך מורכב, כואב, כלולות בו נפילות רבות, אבל הניסיון חשוב כל-כך. פעמים רבות יש הפתעות. קורים דברים שאפילו לא העלית על דעתך שייתכנו בכלל. מקווה שתגלי גם את. התמדה, תקווה וזמן, וגם תשומת לב, א.ה.

היי, קודם כל תודה על ההתייחסות. אולי כמו שאת אומרת וכמו שליאת אמרה, אני זו שמונעת ממני להרגיש שלאנשים אכפת - כמו שאמרת שהיית הודפת כל שמץ של אכפתיות בגלל שלא האמנת שזה יכול להיות. אולי באמת יש לי עוד דרך ארוכה עד שאוכל להרשות לעצמי להרגיש, או להאמין שזה אפשרי בכלל. אבל בינתיים אין לי אף אחד, ולא מרגישה שלמישהו אכפת(ולא שיש לי כל כך הרבה ממי). זה יכול לשגע לפעמים. בכל אופן, תודה ששיתפת אותי.. קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים, ולמען האמת זה גורם לי להרגיש ממש פתטית, שאני צריכה להיכנס לכאן כדי לקבל התייחסות בכלל. טוב, אבל בכל זאת ראית אותי, בערך...

אני לא מודה שאני לא ארגיש אותו, אלא שאני לא אקבל אותו מתכתחילה.. אולי יש גם את הענין הזה של איך אני נותנת לי להרגיש את זה, אבל צריך שיהיה משהו שיתנו לי, כדי שאני אוכל בכלל לנסות לקבל אותו. אני מרגישה שאף אחד לא רוצה בכלל להיות בשבילי.. להפך, מרגישה ריחוק, חוסר אכפתיות או עניין וכו'. אבל מצד שני אני מבינה את כולם. אני מבינה את זה שאף אחד לא מעוניין, ואני לא יכולה להאשים אף אחד על כך. אני לא יכולה לבוט בטענות.