שלום ליאת,

חשבתי על נקודה מסוית ורציתי לשאול לדעתך. כשאנחנו מתחילים טיפול שאינו מוגדר קצר מועד, למעשה, אין לאף אחד מהצדדים מושג כמה זמן ימשך ותי יגמר. באופן נורמלי, כשהכל מתנהל כשורה מי שבד"כ מחליט על סיום הטיפול זה המטופל. כלומר, מתחיל טיפול ,ובאיזשהו מקום, המטפל מוצא עצמו בריקוד משותף שאין לו נקודת סיום נראית לעין. האם לא יכול להיות שנמאס לו באיזשהו שלב? שהוא ממשיך בסוג של כורח, כי מה האפשרות האחרת... לכאורה, אם הוא מטפל טוב ואחראי, הוא לא ירשה לעצמו לקום בוקר בהיר ולסים את הטיפול. סוג של חתונה קתולית כזו, לא ככה? מענין אותי איך את רואה את זה.

ואין מקרים שהמטפל מרגיש מיצוי ולא ממקם טוב. למשל, המטפל מרגיש שזה מעיק עליו מידי שזה חוזר ע"ע בצורה מאוסה שלא בא לו יותר... מה אז? הרי גם המטפל בסופו של דבר הוא בן אדם, ואך טבעי שלפעיתים גם הוא ירגיש שכשל כוחו...