קושיה (לא טעיתי בחג..)

הי ליאת וחג שמח לך ולכל משתתפי הפורום הייתי רוצה מטפלת כמוני ומכיוון שאני לא מוצאת אחת כזאת אני מנסה לטפל בעצמי. כנראה שלא בהצלחה יתרה. בחוץ- מציאות מורכבת ותובענית. בפנים - מותשות ותחושת בדידות , על אף שמוקפת באנשים שאוהבים אותי ורוצים לעזור . מה זה אומר עלי ? איך אוכל לצאת מהפלונטר הזה? איך לגרום לעצמי להבין שחבל שאני מוותרת על ההזדמנות לטפל בעצמי, נפשית וגם פיסית? יושבת על הגדר, רגל פה רגל שם, מתאמצת בכוח לשמור על שיווי משקל... רוצה לבחור צד, והעיקר "לרדת" כבר. איך עושים זאת ? הצעות יתקבלו בברכה דנה

הי ליאת זכרונך מדויק- כרגיל. אני אותה דנה (כנראה שלא הייתי צריכה לוותר על הש.ב. :)) אכן, הייתי אמורה להתחיל ללמוד אימון אישי וללוות את התהליך בחזרה לטיפול, קרי חידוש הקשר עם הפסיכו'. ברגע האחרון התחרטתי לגבי הלימודים כי התקופה לא מתאימה . לא פנויה מכל היבט וגם לא חזקה מספיק- לצערי. תכנית הלימודים התבררה כלא רצינית מספיק,לדעתי, למרות שמנוהלת במוסד מכובד. אך זה כנראה רק תירוץ. יכולתי לחפש אופציה לימודית אחרת- לו רציתי באמת. מאז, עברתי לפני כחודש טראומה רצינית, שהתווספה לזו המתמשכת, אותה אני חווה ברצף ובעוצמה זו השנה השניה. קשה לי לחזור לפסיכו', מהרבה סיבות ובעיקר כי אני מרגישה שעולמה רחוק מעולמי ולמרות היכולות שלה וגם רצונה, בחוויה שלי כבר מיצינו את הדיבור והיא לא ממש מבינה אותי ולא תוכל הפעם להקל עלי. בנוסף, אני זקוקה לדמות שתחזיק אותי "קצר" , שתאלץ אותי לפעול. היא מאלו שמשחררים, שלא מתעקשים ונלחמים על האחר. זה אופיה וזו תפיסת עולמה. במצבי הנוכחי , זה לא יספיק. לכן כתבתי לעיל שהייתי צריכה מטפלת כמוני, כי אני יודעת להפעיל ולגרום לאחר לפעול.. וכשזה מגיע אלי.. התכונה הנפלאה הזאת- נעלמת. מרגישה שאף אחד לא יכול באמת לעזור לי. ייתכן שזה מאפיין אנשים שחוו טראומות ??? כ"כ רוצה לטפל בעצמי וכ"כ מזניחה את עצמי. אני מאד מטעה. כלפי חוץ נתפסת כדמות חזקה, בוגרת, שלווה ומבינה ענין. בשנה האחרונה אני כ"כ לא כזו. מבפנים אני מתפוררת ואני מתפספסת כי לא רואים ולא יודעים . אני "מצליחה" להסתיר. מה יכולה להיות הסיבה להזנחה העצמית ולמחשבה שאין אף אחד מתאים שמסוגל לעזור לי? מהי הסיבה שאדם יודע לטפל באחרים ולא מצליח למצוא מי שיטפל בו כראוי ? אני סומכת על אנשים אך מרגישה שאף אחד לא חזק מספיק ולכן כאשר זקוקה לסיוע , לא מסוגלת להרגיש שיכולה באמת לקבלו. אני מנסה לשכנע את עצמי שאהיה מסוגלת להמשיך לבד. כלפי חוץ נראה שגם מצליחה, קצת. אבל מודעת לכך שמצבי לא פשוט ושאני חיה על הקצה. חוששת שלא אקרוס באופן פתאומי כי אני כבר שחוקה. מאד. אם הצלחתי להסביר קצת את עצמי אולי תוכלי גם הפעם להאיר את דרך המחשבה ? תודה דנה