מצוקה נפשית בגיל 33

ליאת שלום, אני פונה אלייך מתוך מטרה מאוד חדה ונחושה לעזור לבן משפחה שלי בן 33 שחייב עזרה.הוא מאוד מבודד חברתית, , מגיב בהתפרצויות זעם על כל העולם. הוא חסר עצמאות, מאוד מסורבל ובודד. הוא אדם מקסים, מאוד חכם על גבול הגאונות. אני רוצה לעזור לו לגלות את האור בחיים. שיבין שהשמש כן זורחת כל יום. תודה שקראת את כל זה ומקווה לקבל את עזרתך ועצתך האם פסיכותרפיה היא הכיוון ומה עליי לעשות כדי לעזור לו לצאת מזה ולהתעורר לעולם. תודה

תודה על הענותך המהירה. הוא תמיד היה הדאגה של כולנו ומאז ומעולם היה תחת עזרה מוגזמת אולי מצד אבא שלו שניסה לעשות הכל כדי לעזור. יום אחד בצעירותו פסיכולוגית הסבירה לאבא שלו שהילד אף פעם לא יוכל להיות אדם עצמאי ושאסור לעזוב אותו כי הוא לא יוכל לחיות לבד. וזה היה לפני 15 שנים בערך אולי קצת יותר. זה השפיע מאוד חשיבתית ומאז האבא מגונן עליו כמו על תינוק ומיואש. האבא אוהב אותו מאוד ובכל זאת מדרבן אותו לעשות דברים כמו לצאת ללמוד, והוא למד ולומד המון. הבחור בצעירותו היה כמובן ילד מאוד מופנם. בתיכון המורה לא נתנה לו צ'אנס בגלל הציונים הנמוכים שלו. והוא גאון בכל תחום אפשרי. פשוט מפחיד כמה גאון. ואז עשו לו איבחון וגילו דיסלקציה רצינית. הוא התחיל גם להיפגש עם פסיכולוגים ולקח ריטלין, ופתאום הכל השתנה. הילד פרח. הציונים קפצו.נהיו לו פתאום המון חברים.הוא יצא. הוא בילה. הוא פרח. הוא אפילו רזה. התגייס לצבא והלך למסלול קרבי. ואז בסוף הטירונות נפצע פציעה קלה למדי ששברה אותו לדעתי.והכל התרסק לו בפרצוף. הוא השמין שוב. עשה תפקיד סתמי בצבא, והסתגר מחדש. ומאז זה רק החמיר. אין לו חברים בכלל. מעולם לא היתה חברה ולדעתי גם מעולם לא חווה חוויה מינית אמיתית. הוא גר מאז ומעולם אצל הוריו. הוא בודד מאוד, חסר יחסי אנוש. יש לו המון התפרצויות זעם. הדימוי העצמי שלו בקרקעית. הוא מסתגר אחרי העבודה. ישן המון. הוא לא עצמאי, מאוד מסורבל. הוא כבר שכח לדבר. הוא נותן תשובות מוזרות ולא ברורות. אני דואגת לו. בעלי שכל הזמן מדבר לליבו ומנסה לעזור - דואג לו מאוד. אני תמיד הייתי זו שדחפה אותו לעשות דברים. שיפרתי לו בצורה משמעותית את החזות שלו. לפני כמה ימים תפסנו אותו בעלי ואני לשיחה קשה מאוד וארוכה לגביו וניפצנו לו הכל בפנים במטרה להביא אותו להבנה שמצבו לא טוב ושהוא זקוק לעזרה. הילד נשבר חיבק אותי בבכי מר והתחנן לעזרה. הוא הפנים. הוא רוצה עזרה . נפלתי עלייך אבל באמת שאני מנסה למצוא לו עזרה. מה עושים? איך עושים? למי פונים? הבחור עבר המון פסיכולוגים, המון שיחות בחייו ללא הועיל. אני יודעת שלא יכול לקרות נס, אבל אני מנסה להתחיל תהליך כדי לשקם אותו ולהרים אותו. שילמד לחייך מחדש. שיתעורר.

הי, ראשית אומר, שאהבתי מאד, כמטופלת משתקמת, את תשובתה האמיצה של ליאת, ואני מאד מתחברת אליה. עכשיו כך - רשמת שפסיכולוגית אמרה בעבר שהבחור לעולם לא יהיה עצמאי וזה ככה עורר בי מחשבות לפני כן אזכיר כאן שאני מטופלת לא צעירה, שעברה שיקום ארוך שנים, אחרי ניסיונות טיפוליים אחרים, ובכמה מובנים הגעתי לטיפול האחרון במצב חמור ממה שאת מתארת, ומאד קל היה לומר עליי, אז, ואפילו עכשיו, שלא אוכל להיות עצמאית, ועדיין מי שמטפל בי דבק בטענה שאין לדעת. לא הייתי במקום שלכם, איני מכירה, ואין לי שום אפשרות לדעת האם אכן נאמרו ע"י הפסיכ' הדברים שרשמת, או האם נאמר משהו קצת אחר, אבל האבא אולי בעולמו ובתפיסתו שכבר הייתה בנויה, לקח אותם עוד יותר לכיוון הקיצון. אני באמת לא יודעת. אבל גם אם נאמרו דברים, הם נאמרו על ידי פסיכולוגית אחת והיא אינה מייצגת את כל העולם. אני מאמינה שאפשר להגדיל את דרגת העצמאות, לחזק את הנפש, בתהליך איטי, ואך ורק עם שיתוף פעולה (וגם אז אי אפשר להבטיח והתהליך אינו קל בכלל). על עצמי אומר שפניתי לטיפול מרצוני ובחירתי, רק אחרי שניתקתי כל מגע עם החלק המשפחתי, לי זה חיבל. אבל הסיפור שלי הוא הסיפור שלי והוא שונה. בכל מקרה, אני חושבת שאם הבחור הכואב ירצה ויסכים להיעזר, אולי לא בטוח שהוא ירצה בהמשך מעורבות או דחיפה של המשפחה. אולי לא יתאימו לו נגיעות מרובות מלמעלה. אולי זה דווקא מה שמעורר בו זעם? אולי יהיה טוב לו מקום משלו. רק שלו. לתת לו להיות. לתת לו להיות חלש לפעמים. לטעות. לבכות. ליפול. גם זה בסדר. ושיהיה מקום לכאב שלו, תמיד. ושילמד לאט לאט לזהות את רצונותיו שלו. ואולי דווקא מתאים לו בעדינות ובגובה העיניים. וקצת ברוח החדשות - מי שלא ראה אור יום משך שנים, לא הולך לסנוור אותו בזרקורים, גם צריך לקחת בחשבון את האפשרות שלעולם ראייתו תהיה מוגבלת בשל ההיסטוריה, גם אם תשתפר בהדרגה ובאופן משמעותי יחסית למצבו שלו. אלו מחשבותיי מעולמי. (א.ה.)