גם אני רוצה..

היי, אגיד את האמת, כשקראתי את ההודעות כאן בפורום, המתארות את התחושות הקשות של מחברן, הרגשתי גם צורך לכתוב ולשתף. כשהתחלתי לרשום את ההודעה, ולהשלים את המשך הכותרת "גם אני רוצה.." הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "גם אני רוצה להגיד שקשה לי". אבל כשחשבתי עוד קצת על המילים האלה, פתאום הבנתי שיש מעבר. אני אכן רוצה לשתף, אך מעבר לכך, אני רוצה שיהיה לי במה לשתף, או בעצם, ודי קשה לי עם זה ואפילו להודות בזה - שיהיה לי קשה. אני חושבת שזו ההרגשה שלי, לא בטוחה, אבל חוששת שכן. אני קוראת פה בפורום על כמה קשה לכם, ומבינה שבאמת באמת קשה, אלה תחושות אמיתיות שנובעות ממצבים והתמודדויות קשות עם דברים אמיתיים. למעשה אני מרגישה קנאה, קנאה שנובעת, כך אני חושבת בכל אופן, מהיכולת להגיד "קשה לי" אמיתי שנובע ממקום אמיתי, מבעיות אמיתיות. מרגישה אשמה שאני מרגישה שקשה לי, מרגישה לא בנוח להגיד זאת לנוכח אחרים שיש להם בעיות אמיתיות להתמודד איתן. ומה לי יש? מה רע לי כל כך? לי אין כלום, חוץ מהרצון שיהיה לי רע, כדי שאוכל להגיד בלב שלם שקשה לי. זה די אידיוטי, לא? אני לא מבינה את עצמי ואת התנהגותי. למה אני צריכה להרגיש שקשה??? אני גם מקנאת בתמיכה שיש לכולם כאן. יש תמיכה אמיתית בין אם זה פה בפורום מאחרים ובין אם זה מהמטפלים, שלפי הכתוב כל כך תומכים בכל מצב, בכל שעה. תמיכה שמגיעה ממקום אמיתי, לסייע למי שקשה לו. הלוואי והיה מגיע לי לקבל תמיכה, אבל אין לי סיבה. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מקנאת! עכשיו מרגישה פתטית שכתבתי, מתחרטת ורוצה למחוק הכל. למה אני מצפה? לאיזו תגובה? אני לא יודעת. רק רציתי להגיד שקשה לי..

הי (את הנקודה החמודה שכתבה כאן לא מזמן?) אפשר לנסות לשתף קצת במחשבות? למה את חושבת שאצלך לא מספיק 'אמיתי'? עם תחושות פנימיות לא מתווכחים... אבל תראי - לכולם יש מקומות בהם פחות קל להם. פנימית, חיצונית. בכל מיני תקופות. תמיד יש אזורים לא הכי פשוטים. במקומות הללו, אם יש לנו כוחות, אנחנו יכולים לבחור להיעזר, לבקש, גם בקטנה (לפעמים ה'זעיר' הוא המון בפני עצמו). לאו דווקא צריך שיופגן סיבוך או חולי בקנה מידה גדול ורב. אפשר ללמוד שסיוע ותמיכה ניתנים והם שם גם כשרמת הבעיה לא בקיצון או קשורה למוות. כשבריאים ונינוחים ורגועים באופן כללי. מדוע רק החולי והכאב אמורים למשוך לקשר? האם נחשבות רק עוצמות רגשיות גבוהות? ואולי נלוות לכך גם חרדה מוכרת - האם ינטשוני כאשר אראה בריאות, האם רק בחוליי אקבל תשומת לב? האם אני לא מספיק חולה, ומשאלתי שהמצב יוחמר כדי לזכות לאהדה, לקרבה? אני, אגב, לא חושבת שהמשאלה עצמה חריגה עד כדי כך, השאלה היא, אולי, כמה נפח וממדים היא תופסת בחיים בכלל או בזמן נתון. במחשבות ובמציאות. מניסיון מצער ומביש של התרברבות בקשיים, ב'אין' ובשלילי - הקטע לגמרי לא מוכיח את עצמו... בוודאי שלא לאורך זמן. אדרבא. לעתים התנהגות כזו היא די אלימה ומרתיעה בדיוק את האנשים שיש להם מה לתת. ולא בכדי - זה, כנראה, כל הקטע - הקושי לקבל שיש לאחר משהו שאין לך. לזולתך. למעשה, כשאת חושפת את חלקייך הבריאים והרכים שמוכנים לקלוט, את מגלה בדר"כ שיש יותר עזרה בסביבה. היכולת להיעזר היא דבר בריא ובסיסי. לפעמים לא קל ללמוד, ולוותר. לדעתי, זה אחלה נושא להביא לעבודה משותפת בחדר השיחות, ואולי במיוחד כאשר יש לו ביטוי חזק על פני השטח. הרבה עבודה... ובנוסף – רוצה להזכיר, שבעיניי, מה שאנחנו רואים בפורומים הם רק שברים מתוך הדמויות השלמות ועולמן, ולכן, אולי לפעמים נוצר רושם מוסת או עיוות. מניחה שזו אינה התמונה הרחבה. אבל ככה זה עובד עם קנאה... בתקווה, א.ה.

היי, שוב תודה רבה לך על ההתייחסות. ממש ריגש אותי לראות ולקרוא את התגובה שלך, את ההתייחסות המעמיקה שלך.קצת מביך אותי להתבטא כך ולספר על ההרגשה שלי של התרגשות, חושבת שהיא קצת נסחפת, כרגיל. שוב, אני מרגישה פתטית על עוצמת הרגשות שאני מגיעה אליהן לנוכח דברים שלכאורה נראים כה פשוטים. אני לא יודעת למה, רק יודעת שזה כך - אני מרגישה שכל רגש שלי הוא מוקצן, ולא תואם למצב האמיתי. אני לא מדברת דווקא על חולי או סיבוכים קיצוניים וקשים, חלילה לי מלאחל זאת לעצמי. תחושתי היא שכולם מרגישים כאב וקושי, ושיש להם סיבה אמיתית להרגיש זאת. אני לעומתם מרגישה שכל מצוקותיי הן גיבוב של שטויות. אני מגיעה מדי פעם למצבים בהם אני חשה רגשות עזים וחזקים של כאב, יאוש ואובדן, וזה גורם לי לתהות מאיפה יש לי זכות להרגיש רגשות כל כך עוצמתיים? איך אני יכולה להרגיש כך לנוכח אחרים, משמעותיים ממני, שמתמודדים עם בעיות אמיתיות, ורחוקים מהתבכיינות. אולי לא הבהרתי את עצמי קודם. זה לא שאני מאחלת לי רעות, אלא מנסה לחפש מה רע, לחפש את הבעיות כדי להצדיק את התחושות הקשות שעולות בי, מנסה להרגיע את רגשות האשם. אולי באמת יש בי פחד שאנטש אם הכל יהיה בסדר, כי אחרי הכל התמיכה היחידה שלי כרגע קשורה למצבי הנפשי כעת.. אולי גם אם הכל יהיה בסדר, לא אוכל לחפש גם תמיכה כאן בפורום. אולי אני פוחדת לחשוף את החלקים הבריאים כמו שאמרת, שמא אשאר לבד. ייתכן ואת צודקת, ואכן הרושם שנוצר לי הוא מעוות ומוטעה. יכול להיות. אבל כרגע זו הרגשתי, וזה מעורר בי קנאה עזה. חוץ מזה, רציתי להגיד לך באמת שאני מעריכה את התגובות שלך, רואים שאת משקיעה מחשבה וזמן כדי לתת מענה מתחשב ושלם. תודה שוב. ומצטערת שזה נשמע כזה רגשני, אבל זה באמת חשוב לי.

לא. אין לי מקום. גם הסימן הזה . תופס יותר מדי נפח בשבילי. אחרים הם אמיתיים, משמעותיים ומהותיים, להם יש את בעיותיהם הקשות יותר או פחות. כל בעיה באשר היא היא אמיתית ולגיטימית, ומהווה מכשול שיש להתמודד עימו, ועלול לגרום לרגשות ותחושות שליליות של קושי, מצוקה וכאב. גם בהקשר לדבריה של א.ה, כמו שכתבתי לה בתגובה נפרדת (וחוששת שמא אבדה ולא תתפרסם), לא דיברתי לאו דווקא על צרות צרורות ונוראיות של כאב וחולי, ושלא נדע גרוע מכך. חלילה לי מלבקש זאת, או לאחל זאת לאיש. אבל בקשר אליי, אני מרגישה שאין לי שום זכות להרגיש שרע וקשה לי. בעיותיי ריקות מתוכן, וחסרות כל חשיבות. אין להן מקום, בדומה לכל הקשור אליי, כנראה... יש לי רגשות אשם על עוצמת הרגשות השליליים שלפעמים אני חשה, כמו שאינם שייכים לי, אלא לאחרים שיש להם מקום פה, ויש להם את הזכות להרגיש ואת הזכות לקבל תמיכה. אני בסך הכל . מצטערת על בלבולי השכל...