ובכל זאת..

הי ליאת, ובכל זאת חזרתי שוב.. אולי אני צריכה יותר מדיי.. אולי תרחיקי אותי.. (אני מקוה שלא). הניתוח הראשון, הקטן לכאורה, עבר קצת לא טוב כנראה.. מאוד כואב לה, היא עייפה כל הזמן וישנה מלא, וכל הגוף שלה כחול וסגול. הורידים שלה לא רצו לשחרר דם. זה מדאיג אותי נורא. הניתוח הקטן היה ביופסיה מורכבת. לא יותר. הוא ארך כפול זמן ממה שהיה אמור, לא יודעת למה, והיא לא לגמרי מתאוששת ממנו. מה יקרה כשתעבור את הניתוח הגדול שבעקבותיו? הוא אמור לארוך פי 5 ממה שהיה הקטן.. אני רק הולכת ושוקעת.. הרדמתי את עצמי אתמול בבכי מטורף. התעוררתי בבוקר עם עיניים אדומות ושפתיים נפוחות עדיין. לא יכולה שלא לדמיין את הרופא שלה יוצא אלינו בסוף הניתוח ומודיע שלצערו... אני שומעת בקולה את העייפות וגם את הדאגה. אולי מאותם דברים בדיוק. אני לא בטוחה שאני יכולה לעבור את זה שוב.. חוסר האונים מוציא אותי מדעתי. כל כך לא הוגן ששוב.. למה זה מגיע לה? בא לי לקלף מעצמי את כל העור כשאני מדמיינת כמה יכאב לה כשתצא מהניתוח הזה. הדבר שהיה אולי הכי חסר לי בסיבוב הקודם של הסרטן היה האפשרות לחבק אותה. זה היה צורך עוצמתי וכואב. כמה זמן יגרע ממני החיבוק שלה הפעם? אני לא מצליחה כל כך להתאושש בימים האחרונים.. סוג של בלבול כללי.. (ובתוכו צריך לכתוב עבודות.. תיכף מתחילה שנה"ל..). אוף.. :-( קצת קשה לי.. ל.