נתקעתי

בכל התחומים. אין חברת גרר שיכולה לחלץ אותי... סליחה ליאת על הפתיחה הישירה. לא יודעת כלכך להיות חברותית, במיוחד בזמן האחרון. גם חוששת שאולי יש לי איזו הפרעה אוטיסטית - באמת איך אפשר לבדוק את זה? ולגבי התקיעות- בטיפול , נראה לי שמדברת כבר 4 שנים ויותר על אותם הנושאים והשלווה שלה לעומת הלחץ שלי קצת מפוצצת אותי. איך היא יכולה שוב ושוב לומר שזה "בטח קשה" במשך שנים והשעון מתקתק ובינתיים פספסתי את הסיכוי הקטן שהיה לי להקמת משפחה עם או בלי בן זוג. נתקעתי בכל המובנים! - בעבודה מתסכלת, בתפקיד ללא קידום. איבדתי קשרים בדרך ולא יצרתי חדשים. תקועה בבית אימי , כי לא מצליחה להסתדר כלכלית (מכרתי דירה בהפסד). שומ נושא לא הצלחתי להזיז. אני כשלון בשילוב חוסר מזל. חושבת שהתקווה נוטשת אותי. ליאת, אולי יש לך איזו עצה/ נקודת אור קטנה בשבילי? תודה, תמר

היי, אני מקווה שזה בסדר שאני נדחפת כאן בעץ.(ובכלל שאני עוד כותבת כאן. אבל כשקראתי את ההודעה של תמר כל כך הזדהתי עם רוב הדברים שהיא כתבה שם. אומנם אני עדיין בסוף שנות העשרים שלי אבל מבחינת תחושה אני גם מרגישה שהכל נתקע ובלתי ניתן לשינוי ואין לי שום נחת משום תחום. וגם מרגישה שאולי קצת השתמשתי בטיפול בשביל להתחמק מהעולם האמיתי וככה חלפו ועברו להם עוד ועוד שנים וכלום לא משתנה. גם אני כמה פעמים אמרתי לה ששאני לא אוהבת שהיא "מקבלת אותי כמו שאני " - במובן הלא חיובי של המשפט.. תחושה שהיא לא מצפה ממני ליותר וזה בסדר ויש זמן. איך מצליחים לקחת שליטה על דברים ? איך משתמשים בטיפול בשביל לשנות דברים בעולם האמיתי? איך מוצאים כוח לבנות ולהתקדם בעולם האמיתי שנמצאים בדיכאון ואז תקועים ואז נכנסים מהתיקעות שוב לדיכאון? ואיך מתחילים לא להחמיץ דברים ? מה המתכון לזה ? איך יודעים מה נכון לעשות?.. ואיך ניתן לשלוט על הרגשות ולא לתת להם לשלוט עלי? ... אני באמת רוצה ומנסה להבין.

הי תמר, והי מ.מ., איך נפרדים מגל ההחמצות... מאד לא פשוט כשיש משיכה חזקה למקום של הפספוסים. מה מושך שם? כרגיל , זה מקום מוכר אך בטוח - שם ברור שתמיד נכשלים. נופלים. לא גדלים. איכשהו סוג של תחושת "שליטה". ועצוב, כי בדרך כלל אחרי שחולף זמן ומאבדים עוד, גם מבינים מה עוד כן היה לנו. אז. לא מסונכרנים. מסכימה שלא פייר לשים אצבע מאשימה רק על הטיפול. בכלל, ובפרט כשבוחרים (בדר"כ באופן לא מודע) להגיע מאוחר, או מתמהמהים עד שתגיע הדקה התשעים - איום אמיתי של סוף. יודעת מהשיחות שלי שיש דברים שארבע שנים לא הספיקו להם. המטען כבד. ישנם מקומות שלוקח להם יותר זמן לצמוח, וגם ישנם כאלה שבאמת נשארים תמיד מאחור. נראה לי שכדאי לנסות לתור ולהקשיב לכיוונים שבפנים - לקול ה"שליו" וה"שאנן" אל מול הקול הדוחף. הקול המובחן יותר וגם זה הסמוי. אם התגובה הרגשית לשלווה, למשל, יוצרת ערעור פנימי עוצמתי, כנראה שישנה הזדהות, ואז, ייתכן שמדובר בחלק עצמי שמושלך על המטפלים/ות. אפשר אולי לנסות להקשיב האם אצל כ"א, בה עצמה, ישנו איזה קול שככה גם חוגג על התקיעות והיא מסבה לו הנאה משונה. מ.מ. - באותו ראש - מה שיכול לעבוד, לדעתי, (אפשר להציע בשיחות) הוא לקבוע ביניכן דד ליין. כמובן, אם ישנה הסכמה משותפת והסיכון מבחינה טיפולית לא גדול מידי (ואכן, מפחיד מפחיד). ממש לרשום ביומן תאריך ברור שאם עד לשם לא מתרחש דבר מוגדר צנוע וריאלי בנסיבות – מסיימים. הרבה פעמים כאשר יש תאריך אמתי מובהק כזה, את, יכולה למצוא את עצמך פתאום מגלה את חלקייך החזקים וקמה ועושה מעשה. אולי גם מגלה שהייתה בך אמונה שהסתרת מעצמך. מניחה שאכן בונים כאן על התלות בקשר. כשאת יודעת שיש מה להפסיד. אבל, כאמור, העניין מורכב, ואי אפשר להבטיח... צמיחה זה כואב. לכולם. א.ה.

היקרה :) אכן צמיחה זה דבר כואב - ככה נראה לי למרות שלא ניסיתי :) את עניין הלקבוע תאריך לסיום עשיתי את זה ביני לבין עצמי כמה פעמים.. זה רק הגביר את חרדות הנטישה שלי ואת התלות העצומה שיש לי בה וקצת סיבך את העיניינים. את צודקת שזה משהו שראוי לעשות..כי שמרגישים שמשהו נגמר רוצים להספיק יותר אבל הלחץ שזה יכניס אותי עלול להיות משתק ורגרסיבי כמו שאני מכירה את עצמי. תודה רבה על העצות זה בהחלט מעורר מחשבה... :) מקווה שאצלך בסדר..