שלום ליאת

לאחרונה,אני חשה מוטרדת יותר מתמיד: א.אני הרבה יותר חושבת על הטיפול,מחכה לפגישות,קשה לי יותר ביניהם. תמיד זה היה,אבל נראה לי שעם הזמן דברים נרגעו וקיבלו את מקומם, עכשיו משהו במינון נראה לי שהשתנה. ב.במהלך הפגישות עצמן,אני מרגישה שאני לא מספיקה לדבר על כל מה שאני רוצה,שהזמן בורח לי... מצד אחד רוצה לשתף את המטפל במה שעובר עלי מחוץ (בית,ילדים,עבודה וכו)ומצד שני רוצה לדבר איתו על מה שקורה בתוך החדר וביןהפגישות (סעיף א) מצד אחד רוצה לשוחח איתו על סוגיות שמטרידות אותי ביומיום(מערכות יחסים משפחתיות,הטיפול בתינוק, הנקה וכו')ומצד שני אני רוצה שנטפל ונדבר על דברים כלליים שקשורים בחיים שלי כמו:לימודים,מקום מגורים וכהנה, עיבוד סיפורים מהעבר ועוד. החיים שלי או יותר נכון אני, תמיד מגיעה לחדר עם כל כך הרבה סיפורים, והתרחשויות, ותמיד הכל נראה לי כ"כ חשוב לשוחח עליהם,שאני לא מספיקה חצי ממה שאני רוצה ובטח לא מרגישה מסופקת. אמנם,גם בחיים מחוץ לחדר, אני לעיתים קרובות מרגישה שלא מספיק לי הזמן, לא מספיקה לעשות מה שצריך -כמו החופשת לידה שעוברת לה מהר מידי לטעמי, אך לא לכל מטלה שאני צריכה לעשות מוקצבות 50 דקות שבועיות, לא לכל דבר אני מחכה כ"כ הרבה ומשלמת כ"כ הרבה,כמו לפגישות הטיפוליות, כך שזה באמת מציק לי. מאד יכול להיות שזה בדיוק הנושא שעלי להעלותו בפגישה הבאה, אבל: בפגישה הבאה אני הרי רוצה לסים את מה שהתחלתי בפגישה הקודמת, ואני רוצה לשתף בה שעבר עלי בין הפגישה הקודמת לפגישה הזו, והנה שוב אני באותו פלונטר.(נתתי לך טעימה...) אשמח לשמוע מה דעתך.

סליחה שאני נדחפת... פשוט, כ"כ הזדהתי, אבל מכיוון הפוך. גם אני מרגישה החמצה *בכל* פגישה. לא מספיקה לדבר. אבל אני, בשונה ממך, מרגישה שיש לי כ"כ הרבה דברים *לא* חשובים לדבר עליהם ונתקעת ונתקעת ונתקעת. כך עוברת שעה, ועד שאני כבר מרגישה קצת יותר בנח- צ'ופס- הזמן נגמר. כמעט מקנאה בך על ההרגשה שרוצים לדבר. אני עם כ"כ הרבה הגנות, כנראה. כל משפט עובר מסננת- אם כדאי להגיד? במה זה יועיל? זה סתם, קטנוני, ילדותי וכו' בסוף יוצא שאנחנו בעיקר... שותקות.