נמאס לי

נמאס לי מהכל, נמאס לי ממני. אני כבר לא מסוגלת יותר להמשיך ככה. לאף אחד לא אכפת, כל הזמן מוכיחים לי. אחר כך נאמר לי שבעצם אני אשמה שאני לא מוכנה לקבל. בטח!! הנה, גם כשאני מוכנה, נותנים לי סטירה מצלצלת. לא יודעת למה רושמת פה שוב, בטח אני עול עליכם. "אווו, זו שוב הנקודה הקרציה, מה היא רוצה מחיינו?!" זה מה שעובר לכולם בראש. מה אני רוצה? אני רוצה שתשנאו אותי, תכאיבו לי, תוכיחו לי שוב ושוב שאני לא שווה, שאני כלום, שאין לי מקום. תנדו אותי, אל תתייחסו. זה מה שאני רוצה. שיכאב חזק כל כך, אני סומכת עליכם..

נקודה יקרה, אם אינך מסוגלת לקבל או לקלוט מבחוץ את מה שאת גם מאד חפצה בו - אינך אשמה בזה. את יודעת, כמו חולת אנורקסיה שמחד מסכימה לנסות לאכול, לועסת ובולעת, אבל הקיבה שלה כבר כל-כך לא יכולה... לא יכולה... לפעמים אפשר להתבלבל ולא ברור אם הדבר הטוב לכאורה מועיל או מזיק. מחייה או ממית. בעיתוי. במינון. ובכל זאת – חשוב לנסות, שוב ושוב. אולי במרווחי מנוחה. איתך, א.ה.

זה לא שאיני מסוגלת לקבל או לקלוט את מה ש"מנסים לתת לי", אלא אין לי מה לקבל! אני בסך הכל נקודה חסרת קיום בעולם הטיפשי הזה, ואף אחד לא רואה ולא שומע ולא מרגיש. בכל פעם שאני כן מוכנה, שאני טיפה טיפה סומכת, שאני מאלצת את עצמי בכל הכוח אולי כן להאמין שזה אפשרי, שאולי הפעם "נתפסתי בתודעה" - ישר אני חוטפת על היהירות החצופה שלי לחשוב כך, ומזכירים לי את חוסר חשיבותי, משמעותי וקיומי. כמה שאני כלום! פשוט כלוםם. ולי נמאס! אני לעולם לעולם לעולם לא אאמין שמגיע לי יותר, שזו אפשרות ריאלית וקיימת.